החיים שלי היו טובים.
אני באמת יכולה לומר שהם היו טובים.
הם היו טובים עד שהיא הגיעה ולקחה לי את כל האושר והשמחה והאופטימיות והתקווה והעתיד שלי.
היא רוקנה אותי מכל הדברים הטובים והשאירה רק רוע.
והצחוק שלה עוד מהדהד לי בראש.
הו הצחוק שלה...
-פריקה-
אני מרגישה כל כך לבד, שאין לי לאם לפנות. כל כך מתוסכלת, כל כך כועסת. כמה הרס וכאב אני יכולה להכיל בתוכי? ולבד? לבד כל כך. ואף אחד לא מבין אותי, ואף אחד לא כאן בשביל להלחם עליי. זה רק אני מול עצמי, אני מול המפלצת הזאת שמפילה אותי בכל פעם מחדש - אני מול עצמי. לאף אחג לא באמת אכפת, אין לי לאן לפנות. כשקשה לי כל כך עכשיו. אני לי עם מי לבלות, שיוציא ממני את בכאב האכזר הזה. כל העולם שלי התפרק מעליי. ונשארתי רק אני. הפסדתי הכל, את כל מה שהיה לי. ועכשיו השאלה היא מה הלאה? האם לנסות להשיב את מה שהלך או האם עליי להמשיך ולבנות את החיים מחדש? ואם אחליט במה לבחור - איך אעשה את זה? כל כך כל כך לבד? צורך כל כך בסיסי של אדם הוא חברה - מישהו שיבין אותו, שילווה אותו. וברגעים הכי קשים לי אני פתאום מבינה שאין לי את האנשים האלה. שילחמו עליי, שיגנו עליי. אז אם אף אחד לא נלחם עליי למה שאני כן? אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים כדי פשוט להוציא את התסכול. ההרגשה שלי נוראית ואני באמת מייחלת למות או לישון המון זמן כדי לא להצטרך להתמודד, להתמודד עם האמת הנוראה. אני פשוט מחכה שתעבור כל שעה ארורה כדי שיעבור היום הנורא כדי שהזמן יחלוף ואני ארגיש טוב יותר. אבל ככל שהזמן עובר אני פשוט מבינה שזה לא יעבור. לא כשאני ככה לבד...
אפילו המשפחה לא עוזרת. היחידה ששמה לב שמשהו לא בסדר זו אמא והיא אפילו לא שואלת אותי מה קורה. היא רק כועסת עליי. היא כועסת שאני בוכה שאני לא בסדר כי זה אוכל אותה שהיא לא יודעת מה קרה ושהיא לא יכולה לעזור לי. ואיך אני מרגישה עם זה? כשאמא שלי, שאני כל כך מצפה שתבוא ותגן עליי ותחבק אותי, רק כועסת עליי ומוסיפה אש למדורה? זה מרגיש ממש רע. זה מכווץ לי את הלב אפילו יותר אם בכלל נשאר לי משהו ממנו. אני רק רוצה שהכל יעבור. ושהכל יחזור להיות כמו שהיה, ושיהיה טוב, ושיהיה טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Not Alice