לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

The Perks Of Being a Wallflower


Maybe it's sad that these are now memories. And maybe it's not sad.

Avatarכינוי:  Not Alice

בת: 26

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2015    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2015

אזכרה


היום כל המשפחה נאספה לאזכרה לכבוד סבא שלי.

בהתחלה כולם התאספו בבית הקברות, חיבוקים, נשיקות, התעניינות אחד בשלומו של האחר וכו'.

לאחר כמה זמן כולם התאספו סביב הקבר.

אבא שלי הקריא קטע שסבתא שלי כתבה ולא יכלה להקריא מההתרגשות, כמו בכל שנה.

בכל שנה הקטע מתעסק במשהו שונה, והשנה הוא עסק במשפחה.

סבתא שלי כאילו "עדכנה" את סבא במה שמתרחש במשפחה.

סיפרה על כל נכד ונכד ועל מה שהוא עושה ואיך שהתקדם בחיים, ופתאום הבנתי שהיא באמת רואה.

היא באמת רואה לאן כל אחד הגיע ולמרות שלא נראה כאילו היא מעריכה, היא כן.

אז כשאבא שלי סיים להקריא את מה שהיא כתבה, האח של סבא שלי התחיל לדבר.

הוא אומר בכל שנה את אותו הדבר.

מזכיר שהם תאומים, ועל הילדות שלהם שהייתה ילדות קשה, וכמה שהקשר שלהם עמוק.

אבל לא הקשבתי לו כל כך כי יותר חשבתי על מה שסבתא שלי כתבה.

על איך שכולם התקדמו בחיים שלהם.

חלק מהבני דודים מתגייסים כבר, חלק אחריי הצבא מתחילים את החיים שלהם, חלק מצליחים בתחום כלשהו, וכו'.

ובעצם חשבתי על זה, על איך שכשאנשים מתים, במיוחד מבוגרים, אחרי כמה זמן החיים ממשיכים כרגיל.

ויש ימים ואפילו שבועות וחודשים שאני בכלל לא חושבת עליו,

אבל כשכן זה גם לכמה דקות.

ומצד אחד זה עצוב כי סבא שלי, הוא זה שבזכותו אני גם קיימת בסופו של דבר, והוא היה איש מדהים לפי מה שמספרים לי,

ומגיע לו שיתייחסו ויזכרו אותו תמיד. ולא שוכחים גם,

אבל בכל זאת, לא מזכירים אותו יותר כמעט במפגשים משפחתיים, והחיים באמת מתקיימים בלעדיו.

ואז אני חושבת על סבא שלי, שלא באמת הכרתי אותו כל כך.

כי כשהוא היה חי הייתי קטנה מדי, וכשהייתי קטנה הוא היה מספר לי סיפורים, והיינו מלטפים ביחד את החתולה שהייתה לו ולסבתא פעם,

וכתבתי עליו פעם עבודה כי הוא היה חקלאי, וממש שאלתי אותו שאלות וכתבתי את התשובות שלו על מחברת עם עיפרון,

אבל בקושי זוכרת את התקופה הזו.

וכשהייתי כבר מספיק גדולה (ועדיין קטנה), הייתי בתקופה רעה בחיים שלי והייתי נורא סגורה וביישנית, אז בקושי דיברתי איתו (או עם מישהו בכלל).

והוא נפטר בלי שהספקתי להכיר אותו יותר, במודעות יותר. וזה חבל לי.

אז האזכרה הייתה עצובה, והכי היה לי קשה לראות את אחותי, שקטנה ממני בשנתיים, בוכה. אז חיבקתי אותה חזק.

ואני גאה בעצמי שהצלחתי להשאר חזקה ולא לבכות ליד המשפחה שלי, כי אני לא אוהבת להראות להם את הרגשות שלי יותר מדי.

וכשסיימנו לדבר ולהזכיר אותו, ואחריי שהנחנו את הפרחים על הקבר שלו, ושל אחיו של סבתא שלי, והדוד שלי שהתאבד (שהיה נורא עצוב וקשה להסתכל על הקבר שלו), שהקברים האלו קרובים אחד לשני ביחד, ואחרי שהנחנו אבן על הקבר, ואחריי ששטפנו את הידיים במים שבכיור שליד היציאה מבית הקברות שמשום מה, המים שם מרגישים טהורים ונקיים יותר מכל מים אחרים, אז אחריי כל זה, נסענו לבית של סבתא שלי לארוחה מסכמת.

ובדרך ראינו פרדסים מלאים בעצי רימון, שאני בטוחה שפרחו וגדלו לכבוד סבא שלי, שזה סימן כלשהו, כי בזה סבא שלי עסק, בחקלאות ובעיקר ברימונים. והמשמעות של הרימונים הייתה מדהימה ומחזקת.

אז עברו ארבע שנים בלעדיו, והחיים ממשיכים הלאה, ואני בטוחה שהוא שם למעלה מרוצה ונינוח, וגאה בילדים שלו, ובנכדים שלו, ואפילו גם בי.

נכתב על ידי Not Alice , 29/8/2015 02:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




21,035
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , גאווה , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNot Alice אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Not Alice ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)