| 11/2015
כמו דילוגי איילה
"יש לך עשרים שניות לברוח."
הוא עוצם את העיניים, ומשעין יד אחת כנגד גזע העץ שלפניו.
"אם תמשיכי לרוץ כשאסיים לספור, אני אתפוס אותך.
תהיי חכמה ותתחבאי כמו שלימדתי אותך."
היא מהנהנת, לעצמה.
מחכה בדריכות, לסימן הגואל.
"רוצי"
היא מטיחה את גופה קדימה, דוממת עד כמה שאפשר.
הוא ידע לבחור במיוחד את המקום האסטרטגי ביותר עבורו למשחק.
יער סבוך, שקט. עצים דוממים, ענפים שבורים ועלים יבשים על הקרקע.
"אחת,
שתיים,
שלוש,
ארבע,
חמש."
רגליה היחפות מרחפות מעל אדמה לחה,
אך היא ממשיכה לנוע, כמו דילוגי איילה,
שבורחת מהצייד שלה.
"שש,
שבע,
שמונה,
תשע,
עשר."
שיערה הכהה, מתמזג עם צבע חשכת הליל.
היתרון היחיד שמשחק לטובתה.
היא שומעת את קולו, של עברה, מתרחק ממנה.
"אחת עשרה,
שתיים עשרה,
שלוש עשרה,
ארבע עשרה,
חמש עשרה."
עורה החיוור מחוסר של מגע עם קרני השמש,
נראה כאילו עשוי מאבן שיש לבנה וחלקה,
במגעו עם אורו הבוהק של הירח.
"שש עשרה,
שבע עשרה,
שמונה עשרה,
תשע עשרה,
עשרים."
תנופה אחרונה, והיא נופלת.
מתרסקת מאחורי מה שנראה כמו שיח רותם.
היא שותקת, כמו שלא שתקה מעולם.
"מוכנה או לא, הנה אני מגיע"
היא מקשיבה לרעש העלים המתרסקים תחת מגפיו הרועשות,
בקצב שזיהתה, שכבר כמעט הצליחה לשכוח.
צועד בבטחון, רגוע ושליו, לעברה - לעבר טרפו.
היא נושמת, מחבקת את רגליה,
שחשופות לידי הרוח הקרה והדוקרת.
היא מאזינה בחשש,
לצעדיו ההולכים ומתרחקים.
מתמעטים עד שנעלמים סוף סוף.
והיא בתחושת הקלה נושמת לרווחה,
נראה כמו בפעם הראשונה בחייה.
או לפחות כבר הרבה מאוד זמן.
דמעה זולגת מעיניה,
היא חופשייה.
היא מחכה רק עוד רגע, רק כדי להיות בטוחה.
מציצה מעבר לשיח, להבטיח כי דמותו האפלה לא תגיח משם.
היא נעמדת על כפות רגליה, מחייכת.
כשהיא מרימה את רגלה, בכמיהה לפסוע אל עתידה הלא נודע,
היא מאבדת את שיווי משקלה,
כששתי ידיים תופסות את מותניה הצנומות.
היא נופלת אל תוך זרועותיו.
מוותרת, נכנעת לגורלה המר,
לחיים שבשבי.
"תפסתי אותך."
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Not Alice