The Perks Of Being a Wallflower

זֶה כּוֹאֵב כְּשֶׁאַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת עָלָיו
כּוֹאֵב כְּשֶׁאַתְּ לֹא
כּוֹאֵב כְּשֶׁהוּא רָחוֹק מִמֵּךְ
כּוֹאֵב כְּשֶׁהוּא פֹּה

אני רוצה למות. 

אני לבד.

כל כך לבד.

לא נוח לי כאן.

לא נוח לי בין כל האנשים שמרגישים מחוברים.

עומדים על הקרקע.

יציבים. 

חלק יציבים פחות. 

אבל לא אני.

אצלי זה סיפור אחר לגמרי.

אני חלק מאלו שלא מצליחים בכלל להיות חלק.

אנחנו מנסים, כל כך מנסים. 

האדמה דוחה אותנו.

לא נותנת לנו להתחבר, להתייצב.

החבר הכי טוב שלי,

נגמר.

הוא נגמר ואני גמרתי אותו.

כמה שאני פה בשבילו,

הוא לא שם.

וזה קשה ופוגע.

אבל בעצם זה תמיד היה ככה.

לא משנה כמה אנסה לדמיין שהוא אי פעם היה שם בשבילי.

לא.

כואב לי כל כך.

כואב לי לחיות.

כואב לי בבטן ובחזה.

בגרון, כואב.

ברגל שמעקצצת לי, נרדמה.

רוצה לשוב לתחייה, להרגיש.

אני לא ריצה יותר כלום.

מגיע לי מישהו שירביץ לי ויפגע בי.

שישפיל אותי כמו שמגיע לי.

שידחוף לי מראה לפרצוף-אלו החיים העלובים שלך. 

את עלובה כל כך.

מושפלת.

רק בבקשה, אני אעשה הכל בשבילך. אתן לך להכאיב לי, להשפיל, להשתמש. רק בבקשה תשאר. אני מתחננת.

(נכתב דרך הטלפון לכן אם הפוסט נראה לא טןב אסדר את זה אחר כך מהמחשב ).

אם לא תלחם עליי,

אתה תאבד אותי.

בבקשה אל תאבד אותי.

הוא הבטיח לא לנטוש אותי.

כמו כל הקודמים לפניו.

למה כל פעם מחדש אני מאמינה להם?

ומתאכזבת.

אני לא יודעת מאיפה פיתחתי את הרגל ההכחשה

אני לא יודעת מה זה אומר עליי

או מה זה אומר על העבר או העתיד שלי

יש לי חורים בזיכרון והם חוזרים מדי פעם

אבל לא בצורה של זיכרון

הם חוזרים בצורה של ריח או טעם

או תחושה או תנוחה או כאב מסויים

הם חוזרים בהבהובים קטנים כאלה

שבסופו של דבר מרכיבים תמונה מסויימת אמנם חלקית

לפעמים אני מבינה לגמרי איזו תמונה

ולפעמים אני יכולה לשבור את הראש ימים שלמים

ולא להבין מה אני מנסה למצוא

או למה אני מרגישה רע

אז ההבהובים התחילו בטעם מסויים

של בריזר בטעם אבטיח

כי בדיוק לא היה בטעם לימון אז הוא קנה אבטיח

ואני לא זוכרת איך הוא נראה

אבל את השני אני זוכרת בוודאות

ואז הבהוב של קור

כי המזגן דלק

זה אומר קיץ

ולא היו לי בגדים ובגלל זה הרגשתי את הקור בעוצמה

ואני זוכרת שבכיתי

ומיטה גדולה

ושני מבטים שנעוצים בי

ועוד משהו שנעוץ בי...

זה לא היה אונס כי זה היה בהסכמה

אבל זה מרגיש כמו אונס

ואני מרגישה את האצבע שלי מתרוממת

כדי להצביע עליו

אתה אשם

אבל הראש שלי לא נותן לי להסכים עם הגוף

זה לא היה אונס

זה כן היה אונס

הם היו שניים

ואני אפס