הגעתי למצב שאין לי אף אחד לדבר איתו.
אז הנה אני, כותבת בבלוג הנאמן שלי שאף פעם לא יאכזב.
חבל שהבלוג לא יכול לענות גם...
כשאני והחבר שלי, הם בערך האנשים היחידים שיודעים על הזוגיות שלנו,
זה מצב בעייתי.
כי זה קשה להסתיר.
וזה קשה כי אין לך חברה שתוכלי לספר לה על מה עשיתם בדייט הקודם, או שתייעץ לך במקרה הצורך.
וזה קשה, כי זה משהו גדול, וטוב בחיים שלי, ואני מרגישה שאני רוצה לצרוח את זה לכולם, אבל אני לא יכולה.
ואני צריכה לייעץ לחברה שלי שמתחילה קשר עם מישהו אחר, ולקנא בכמה שהם ביחד וכולם יודעים על זה, ולדעת שבלב שלה היא מרגישה רע בשבילי ומרחמת עליי כי לי אין חבר, ואני צריכה להעמיד פנים שאני לא יודעת למרות שזה לא נכון כי בעצם יש לי חבר יותר זמן ממנה והיא לא יודעת על זה.
והכי קשה, זה שבימים הכי קשים, כשאני והוא רבים, והוא לא מדבר איתי ימים שלמים, ואני בוכה במיטה כל היום, ומבריזה מהבית ספר, ואף אחד לא יודע את זה כי פשוט רע לי ואני לא מסוגלת לצאת מהמיטה מרוב דיכאון שבכל מקרה קיים כבר, דווקא בימים האלו, אני הכי צריכה מישהו לספר לו.
ואני צריכה להסתיר בבית ספר שאני מרגישה רע כי אני לא יכולה לספר למה, ואני ממציאה שקרים שהופכים לשקרים גדולים יותר שבסוף אני שוכחת אותם ואז מסתבכת עוד יותר והכל רק כי יש לי חבר וזה בסוד.
אז למשל היום, שזה בעצם יום אחד משבוע שלם ואולי חודש שלם ואולי תקופה די ארוכה, שהיחסים שלנו די מעורערים.
הוא כל היום בעבודה, לא טורח לשאול מה שלומי. עד שהוא מתקשר הוא מספר לי מה היה בעבודה שלו ומה קרה לאבא שלו וסבתא שלו ואמא שלו והאחים שלו והמשפחה שלו בניו יורק. אולי מספר לי קצת על עצמו (כי אני שואלת) אבל מסתפק בתשובה שלי של: "אני בסדר" לשאלה של: איך היה לך היום? לפעמים הוא גם שואל מה עשיתי היום. אבל תמיד כשאני פותחת את הפה כדי לשאול הוא עושה עוד מליון דברים אחרים תוך כדי כמו לשלוח סמסים לעובדים שלו/לתקתק במחשב דברים שקשורים לעבודה/לדבר תוך כדי עם אנשים ברחוב אבל הוא לא יקשיב לי. הוא שואל כדי לסמן וי, כי אני בוכה לו כל פעם שהוא לא שואל. אז הוא חושב שאם ישאל אבל לא יקשיב זה פותר את הבעיה.
בכל מקרה, אני כבר ויתרתי. הבנתי שלספר על עצמי, על הרגשות שלי או על הבעיות שלי זה לא יעזור אלא רק יגרום לי להרגיש רע יותר. אז הפסקתי.
הבנתי גם שאם אני שולחת הודעות הוא לא יוכל לדבר, אז אני לא שולחת יותר. אני מחכה כל היום ליד הטלפון בוכה רק מחכה שהוא ישלח הודעה אחת קטנה ומסכנה על מה שעובר עליו בעבודה וזה מספיק לי כנראה.
אני רק יכולה להרשות לעצמי שזה יספק אותי.
אני לא יכולה להרשות לעצמי ציפיות גדולות מדי כי זה לא יעבוד.
לפני כמה ימים שכבתי במיטה ופשוט חשבתי לעצמי שאולי כדאי לסיים את זה, אולי זה לא עובד, כמה שאנחנו מנסים. אני צריכה דברים אחרים לגמרי וכנראה שגם הוא. זה לא מספיק לאהוב.
יש מצב שאני צודקת ויש מצב שאני טועה.
אבל בכל מקרה אין לי לב לסיים עם זה חוץ מזה שאני לא רוצה בכלל.
זה גורם לי להרגיש רע, ולבכות רק על לחשוב עלינו כלכוד.
אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שכרגע זה עושה לי רע. ורק לי כנראה כי זה לא נראה שלו רע כי הוא לא בדיוק מבין את המצב.
ואם כן, הוא לא מראה את זה שזה לא פחות חמור.
חפרתי ואני כבר לא במצב של לכתוב יותר.
הולכת להרגע, לילה טוב עד כמה שאפשר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Not Alice