אני יושבת בחצר של הבית של ההורים שלי על כיסא לבן מפלסטיק שלא ניקו אותו מאז שהוא נקנה. יש עליו יותר לכלוך ממה שאני רוצה להודות ואני כנראה הולכת להתחרט על ההחלטה לשבת עליו בזמן שאני לובשת פיג'מה.
אני צופה בשני הכלבים שלי, אחד "שייך" למשפחה כלומר להורים. השנייה כרגע נמצאת בבית אבל היא שייכת לי, כלומר אני אימצתי אותה, ואני לוקחת אותה ברגע שאני עוברת לגור לבד. ברעיון - תוך חצי שנה, בפועל בטח שנה שנתיים.
בעיקרון ההחלטה לאמץ אותה הייתה פזיזה מאוד כמו רוב ההחלטות בחיים שלי כמו למשל להסתפר אחרי ששנים לא הסתפרתי, ואז לבכות על העניין כי שוב - פזיזות.
אין לי מושג בשיט בכלבים, אני לא אחראית על לתת להם אוכל או להוציא אותם לעשו פיפי כי ההורים שלי עושים את זה. אין לי מושג איזה אוכל הם אוכלים או מתי הם צריכים לקבל חיסון. לכן יש מצב שאתחרט על האימוץ למרות שהיום גוגל יכול ללמד הכל.
אז אני מסתכלת על הכלבים וחושבים לעצמי כמה קל היה אם הייתי אחת מהם, לא צריכה לדאוג לכלום כמו למשל להכין אוכל, לנקות, או חס וחלילה לחפש עבודה שמסתבר שזה נורא קשה במיוחד אם את בררנית כמוני בגלל הפרעה של חרדה חברתית. או שפשוט את עצלנית ומפונקת וכל עוד ההורים מממנים אותך אז את שמה זין על הכל ונותנת לגיטימציה לדבר היחיד שלא יקדם אותך בחיים - הדיכאון.
אני תוהה אם לגנוב סיגריה מהחפיסה של אבא, החלטתי שהפעם לא - מהפחד שהוא יגלה, או שזה בגלל שאני פוחדת להרגיש יותר רע ממקודם או בקיצור - רגישות ללקטוז. זה כבר אמור להסביר את העניין.
הפיג'מה שלי בלוייה מאוד למרות שקניתי אותה לפני שנה וחצי, אבל היי- על מי אני עובדת, אני רוב הזמן לבד בבית, לובשת אותה, רק לפעמים כשאני יוצאת אני מתלבשת בבגדים רכילים אז זה די הגיוני בסך הכל.
היום בבוקר נגמר לי המחזור, אחרי שבוע מאוד מתסכל. שיקרתי לבן זוג שלי שהוא עדיין לא נגמר כי לא היה לי כוח לשכב למרות שכן רציתי. לפעמים אני לא בטוחה אם הדכאון שלי גורם לעצלנות או ההפך. אבל זה לא משנה כי שניהם קיימים ומורגשים מאוד. אני די מתחרטת עכשיו שלא שכבתי איתו כי אני די נדלקתי כי צפיתי בסדרה "בנות" מקודם וזה עשה לי חשק לסקס ולכתיבה כי בזה הסדרה עוסקת.
אז אני כותבת מלל לא ברור ומשעמם בסגנון שחדש לי יחסית, חושבת שאני מינימום גאון הדור ושהסיפור הזה יהפוך לאיזה ספר מצליח. לפעמים נרקסיסטיות מעוורת מאוד אבל אני לא מתלוננת כי היא גם מה שעודדה אותי להקים את עצמי החוצה, לכתוב ולדמיין שאני אצליח יום אחד להיות סופרת.
אני מגלגלת עיניים לעצמי כי - נו באמת.
אני אלך לישון עכשיו כי השעה 1:44 בלילה, למרות שבאנגלית זה 1:44 A.M שהכוונה היא לבוקר. אבל אתם עוד תתרגלו לשעות שלי שמעוותות מהשעות של שאר האנשים בעולם.
אז אני מקווה שטיפה הבנתם מי אני ולאיזה ראש דפוק אתם נכנסים תוך כדי קריאה של הסיפור הלא חשוב הזה.
אז ברוכים הבאים, וסליחה.
**יש לציין שעברה איזה חצי שנה מאז שכתבתי את זה. חלק מהדברים נכתבו בלהט הרגע, ומאז למדתי שאני מאוד אחראית בעניין של הכלבים!**
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Not Alice