The Perks Of Being a Wallflower

לפעמים אני מרגישה כל כך רע שאני כבר לא יודעת מה לעשות.

הבעיה היא שהחיים ממשיכים,

אף אחד לא יתן לי את הזמן שלי,

לעשות הפסקה להרגע מהכל,

אני חייבת להגיע לעבודה,

אני חייבת להמשיך לחייך,

לעשות את עצמי כאילו אני בסדר,

אני לא יכולה לנתק פתאום קשרים עם אנשים,

לא מדברת על כאלה שהגיע להם,

אני חייבת להמשיך לאכול ולשתות,

אני חייבת לוודא שהמסלול עדיין ממשיך בדרך הרגילה,

שחס וחלילה שום דבר לא יעצר.

הבעיה היא, שאני צריכה זמן.

רגע אחד, להפסיק הכל.

להרגע מהתחושות, מהרגשות, מהמחשבות.

מהקולות.

שקט מוחלט. 

שהזמן ייעצר לכבודי.

עברתי על תמונות שלי באינסטגרם (נשבעת שאני לא מהמכורות).

שמתי לב שככל שאני מתקדמת למטה בתמונות (לשנים אחורה),

אני יותר ויותר חייכנית.

ואז שמתי לב שבזמן האחרון (שנה וחצי לדעתי),

אני הרבה פחות חייכנית.

בכללי, פעם כל כך אהבתי לצחוק, הייתי מספרת מלא בדיחות ועושה מלא צחוק והיה לי בטחון לחלוק את ההומור שלי עם אחרים.

אני לא יודעת מה נסגר אבל הצחוק ברח לי.

אני לא יכולה לעלות בזיכרון מתי בפעם האחרונה ממש צחקתי.

מקווה שהוא יחזור במהרה.

הלוואי והאתר לא יסגר

שיקרה משהו והכל יסתדר

אם זה רק יצליח והוא ישאר לתמיד

בחיי שאני מבטיחה בבלוג להתמיד

ואם תפילה זו, תצליח למשל,

לכתוב בחרוזים עלובים, אחדל!

הייתה תקופה ארוכה שממש ירד לי מלכתוב כאן. האיומים על הסגירות, חוסר ההתמדה, הבלוגים האחרים שהתחילו להתנוון, וואלה הוריד לי לגמרי.

האמת שעוד לפני שזה קרה כבר אני בעצמי התחלתי לדלל את כמות הפוסטים שכתבתי, לא יודעת למה.

אבל באמת שאני מאוד מתגעגעת, ועם כל ידיעה שמגיעה לגבי עתיד האתר אני מתרגשת איתה או מתבאסת, תלוי במה שהיא מביאה איתה.

אני מאוד מקווה שהאתר יהיה שלנו, שהסוף יהיה טוב.

מאוד קשה לדעת כבר, שמעתי כבר כל כך הרבה ידיעות שהכל מתערבב והפצע כבר הגליד והוא לא כואב ומגרד יותר, אבל הוא בהחלט שם וקיים ומדי פעם נותן איזה הבזק כאב להזכיר שהוא כאן ונשאר.

אז לא יודעת כבר מה לחשוב.

אם האתר יחזור אני באמת מבטיחה להמשיך לכתוב.