בלי קשר לסיפור הנוכחי, שיצא לי בערך כמו סיפור בהמשכים... א,ני משתתפת בעוד תחרות כתיבה... איכשהו אני משתתפת בשלוש :)

אז בתחרות ״הערפדים של ישראבלוג״ היה צריך לכתוב סיפור על איזשהו כפר, עיר, ישוב, שיש עליו איום של יצור בדיוני- שד, מכשפה... או משהו בסגנון, וצריך לשלוח גיבור להלחם בו.

אז...

אני מפחד

אני יצרתי אותו. אני יצרתי אותו, ועכשיו אני צריך להלחם בו.

זה הרי ברור שלא כל המחשבות של אנשים הן חיוביות, אבל שלי קודרות במיוחד, אז אני צריך להלחם בו. ואני חייב לנצח.

לפני 5 שנים, גיליתי שיש לי ״כישרון״ מיוחד, כישרון ליצור יצורים ממוחי. להוציא את רגשותיי החוצה. יש לי בבית אוסף של יצורים מוזרים ומשונים, שעשויים מכל המחשבות המתוקות שלי.

אבל כמובן שדווקא לי, בחור עם כישרון שכזה, יש כל כך הרבה מחשבות נוראיות. פחדים רבים. ובנוסף להכל, אני אגורפובי. אני מפחד לצאת מהבית. איך הם מצפים שבחור בן 18 וחצי שיש לו אגורפוביה יצא וילחם בכל הפחדים, האכזבות, השגעונות והכעסים שהצטברו במהלך חייו ליצור אפל וזוועותי?

אני מפחד. הפעם באמת. למה העיריה החליטה שאני צריך לנצח אותו?!

הנה אני, בחוץ. יצאתי מביתי, יצאתי מגבולות עירי, אני נמצא בפתחו של יער עבות במיוחד. 

שמעתי רחש מאחורי, רחש קליל אך מבעית במיוחד.

ואז שמעתי צרחה. הסתובבתי במהירות, וראיתי את הקורבן הנוכחי שלו. אמא שלי.

הוא תפס את אמא שלי, האדם היחיד בעולם שאי פעם אהבתי. אני מפחד...

לא! אסור לי לפחד! זה גורם לו להיות חזק יותר...! אני חייב להצליח, חייב, חייב, חייב...

צרחה נוספת, הפעם היא לא היתה של אימי. פקחתי את עיניי אשר נעצמו מבלי ששמתי לב, וראיתי את הצל הגדול, שבו אימי נאבקה, מחליף צבעים- ירוק כהה, בורדו, שחור, לבן...

עשן סמיך שמורכב מכל מה שרע, מכל מה שרע בי. אסור לי להפסיד. אסור לי לפחד...

צרחה איומה נוספת פילחה את האוויר, היצור הגדול, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, דעך.

ואני, התחלתי לשמוח. בפעם הראשונה מאז שגיליתי את כוחי, שמחתי. זה חיזק אותי, החליש אותו. ואז שמתי לב שהעננים שמעליו מסתחררים, נראה כאילו הם תוקפים אותו. הוא דעך, עד שנעלם. כאילו מעולם לא היה קיים.

ואז ראיתי שוב את אימי. שרועה על האדמה. כל מה שאי פעם היה לי חשוב, נעלם והתפוגג. הבטתי ביצורים הקטנים שליוו אותי, יצורי האושר שלי, דועכים ונעלמים.

עולם בלי רע, איך יהיה בו טוב?

לא עיכלתי את המצב, לא הבנתי שאני לא אדבר יותר עם אמא שלי, לא אחבק אותה או אבכה על כתפה.

צל קטן הופיע ליד עצי היער, צל שחור שנראה כאילו אין לו סוף. צל שאומר רק דבר אחד.

אני מפחד.