כשהחלפתי בגדים, עמדתי מול המראה, והסתכלתי בפניי.

חשבתי על מה שעבר עלי היום, יום מעצבן במיוחד.

ואז, לרגע קצר, נעלמו כל המחשבות מראשי, ורק מחשבה אחד עלתה בי.

אני יפה.

ואני, באמת ובתמים, מאמינה שזה נכון.

הבטתי בשערי הזהוב, הכמעט גלי.

הבטתי בעיניי, אלו שחום בהיר מתפשט מהעישונים הגדולים שבהם והופך לירוק זית כהה.

הבטתי בשפתיי הורדרדות, הרציניות.

לא חייכתי, לא שמחתי, לא הייתי צינית.

בעצם, כן שמחתי, אבל מבפנים. שמחתי שאני יכולה להעריך את היופי שלי, שמחתי שיש לי יופי שאני יכולה להעריך.

אז יש לי פצעונים, ואני לא רזה. האוזניים שלי לא מושלמות, והאף מוזר. הגבות לא מסודרות, הבטן נשפכת...

אבל אני יפה בכל זאת.

אני לא מלכת היופי 2035, אבל אני יפה.

והפנים העגולות שלי היו חתומות, והמחשבה שצפה ירדה אט אט חזרה...

התלבשתי, נכנסתי למיטה, וחשבתי על זה שוב...

אני יפה.

אתם לא תצליחו להוכיח לי אחרת.

עריכה:

לא כתבתי את זה כאן, אבל ביום שישי ראיתי את הסרט ״רועש להחריד וקרוב להפליא״ או הפוך, אני מבולבלת.

זה סרט מדהים, עצרתי את עצמי מלבכות כל כך הרבה פעמים. אפילו אבא שלי, שלא אוהב סרטי דרמה ונרדם כמעט בכל סרט נשאר ער. זה סרט עם משמעות כל כך חזקה, בעיקר בגלל שהוא מנקודת מבט של ילד. ובכל זאת, הוא לא משעמם, יש לו עלילה מעניינת ומוצגים בו טיפוסים רבים ומעניינים.

הייתי נותנת חמישה כוכבים.

אין לי מצב רוח חפרני, אני עייפה ומשועממת, אז אני פורשת לישון. ישנתי היום עד אחת בצהריים (!) והפנמתי את זה שחברות שלי מאמינות בקסם וערפדים ושטן ודברים שלי נשמעים מאוד מפגרים.

אני לא מאמינה שמישהו או משהו קבע את העתיד שלי מראש, אני לא מאמינה בגורל.

אני מאמינה שהקווים בידיים נוצרים בעקבות קיפול הידיים ולא בגלל שהן אומרות אם אתה ערפד או אם יהיו לך חיים קצרים עם חמיש ילדים וכלב.