כדי להדחיק את העצב

את הדמעות להחניק

היא מביטה מעלה-מעלה

אל השמיים הכהים.

והנה הוא שם,

זוהר ואיתן,

הירח שאת ליבה שוב ממלא.

ודיבורי סרק לא יועילו

וכעס מצטבר בתוך תוכה

החברה לא מתאימה לה

והיא רק עם עצמה

לעולם אינה פתוחה

יושבת לבדה

מביטה אל הירח, 

הילתו מסנוורת ומושכת אותה.

כדי להדחיק את האובדן,

את הקושי והחמלה

על נפשה שהתרסקה

היא מביטה אל-על

אל שמי הקודש הברוכים

ושם זוהר לו 

ביופיו האגדי

כוכב אחד זעיר ומלא אהבה.

והכעס מתפוגג,

והשנאה איננה,

ושפתיים שמתעקלות להן בחיוך.

עוד יש תקווה, היא יודעת,

תקווה לזיכרון,

כואב אך נרפא.

והיא מסתכלת, 

הדמעות זולגות מאליהן,

והיא מחייכת, מביטה לשם,

מעבר לעננים היא רואה אותם  - 

ירח וכוכב.