אני בחרתי בדוגמא של אחות שטסה לחו״ל, כי אחותי טסה לחו״ל ואני נורא מתגעגעת אליה (אגב היא חוזרת עוד בערך חודש, קצת פחות... יאי! XD)

טוב, אז לקטע קוראים - היא טסה.

מבוסס על דברים אמיתיים שקרו לי.

היא טסה.

בתוך כל הבלגן, בין בכי לצחוק, בין דמעה של נוסטלגיה לדמעה של כאב, היא טסה. נעלמה לה, ממש כאילו לא היתה כלל. ואני דווקא שמחה שהיא איננה, היא לא תצטרך להיות בתוך כל הסבל הזה. לי ולאחיי האחרים אין מפלט מזה, אבל לפחות אחת מאיתנו הצליחה ללכת, להשאב מתוך הצער והכאב אל היופי שבעולם הרחב.

וכשהיא תחזור, סבתא כבר לא תהיה פה. אמא תהיה אישה שונה, דודה שלנו תחזור לאמריקה, אני כבר אהיה אדם אחר, אבל אני בטוחה שגם היא תשתנה. שום דבר לא יהיה כשהיה.

אני שמחה בשבילה, שלא תהיה כאן. אני שמחה בשבילי, שלא אאלץ לראות עוד אדם שאני כל כך אוהבת בוכה. כי אני יודעת שהיא בוכה עכשיו, היכן שלא תהיה, בוכה על כך שאינה עם אמא ברגעים הנוראים ביותר בחייה, אינה איתנו, עם משפחתה, כדי להתאבל יחדיו על האובדן המר. כי סבתא, סבתא שלי, היתה אדם כל כך טוב. ואחותי טסה, היא טסה, והיא תתרענן ותחזור אדם שונה לגמרי. היא כבר שונה, היא העזה לעשות כל כך הרבה דברים שלא עשתה, היא למדה על העולם. אבל היא תמיד תהיה אחותי, ואני כל כך שמחה שהיא לא כאן, אחרת היתה סובלת כל כך.

היא טסה.

בתוך כל הבלגן, בין בכי לצחוק, בין דמעה של נוסטלגיה לדמעה של כאב, היא טסה. נעלמה לה, ממש כאילו לא היתה כאן מעולם. אבל בלב שלי היא נמצאת, בכל רג ובכל שניה, אני זוכרת אותה. אני אוהבת אותה כל כך, אבל אחרי שסבתא נפטרה, היא היתה חייבת לטוס? היא עזבה את כולנו ככה, ואני כל כך מתגעגעת אליה... אני רוצה שתהיה כאן כדי לנחם אותי, כשאני עצובה. שתהיה כא,ן לידי, כשאני מתמודדת עם קשיים. שתהיה כאן עם אמא, ועם הדודים שלי, שלכולם חסרה עכשיו חתיכה מהלב. וכולנו עצובים, וכלנו חושבים, מה היה קורה אילו היתה דוחה את הטיסה, או מבטלת אותה לגמרי. כל העולם היה נראה אחרת, כולנו אולי היינו קצת יותר שמחים, קצת פחות מדוכאים. כי כשאדם יקר נפטר, ואדם אחר עוזב לזמן כה ארוך, ושניהם כל כך אהובים, זה כואב פי שניים. אולי זה יעזור לה להתמודד, אבל מה איתנו? מה איתי? איך אני אתמודד בלעדיה...?

היא טסה.

בתוך כל הבלגן, בין בכי לצחוק, בין דמעה כואבת לדמעה של נוסטלגיה, היא טסה. היא נעלמה, כאילו האדמה בלעה אותה. היא טסה לה, להנות בחו״ל, והשאירה אותנו להתמודד עם הכל. השאירה אותנו לטפל באמא, שגם ככה קשה לה. השאירה אותנו לכאוב עם עצמנו, לבכות לבדנו, והיא הלכה לה. להתמודד עם כאבה לבד.

למה היא היתה צריכה לעזוב דווקא עכשיו? למה לא יכלה לשחות את הטיסה, לפחות בקצת? אני לא מבינה אותה. איך היא יכולה לצאת משיבעה על סבתה האהובה, ומיד אחר כך לטוס לה - לברוח למקומות לא מוכרים בצד השני של העולם, שם בטוח לא תאלץ להתמודד עם כל מה שקורה פה. אז מה אם היא קבעה את הטיסה מזמן? לדחות אותה בעוד חודש לא יהיה כל כך נורא, נכון? למה היית צריכה לעזוב דווקא באותו הזמן?

ולהשאיר אותי לבד?

היא טסה.

בתוך כל הבלגן, בין בכי לצחוק, בין דמעה נוסטלגית לדמעות של כאב, היא טסה.

(הראשון - שמחה, השני - עצובה, השלישי - כועסת.. בערך).

טוב, הקטע הזה נכתב מתוך הלב שלי, וזה מתאר בדיוק מה אני מרגישה לגבי הטיסה של אחותי. כי המות של סבתא, זה לא מפסיק לרדוף אותנו. אני גיליתי שאחת החברות מבית הספר החדש, היא היתה אצלי לפני שאחותי טסה, משמע - היא היתה אצלי לפני שסבתא נפטרה. היא גם פגשה אותה. אמנם במצב הבריאותי הנורא שהיתה בו, אבל עדיין היה בה משהו של נורית, שהיתה אישה שכל מי שפגש אותה - אהב אותה.

אנשים, הצלחתי. הצלחתי לא להזיל דמעות במשך כל הפוסט.

עכשיו הן עולות לי. יופי באמת!

ממש כמו שבטקס יום הזיכרון התחלתי לבכות... דווקא בתקווה.

אני בנאדם מיוחד, מה לעשות? אני לא בוכה בזמן שכולם בוכים. אני בוכה אחרי, כדי להזכיר שזה עוד לא נגמר, זה לא יגמר לעולם.

אני שונאת שאנשים מתים.

עריכה: 

אוקיי, אז היא דחתה את הטיסה בשבועיים (או שבוע? צריך לשאול את אמא).

אז מה?

מה זה שבועיים לעומת חצי שנה שהיא לא היתה כאן?

אז מה אם השבועיים האחרונים נראו כמו חודשיים?

עוד מעט נגמר השני, ואסור לך לחשוב עליה, אסור לך לחכות לה, אחרת הם יעברו עוד יותר לאט...

מה זה בעצם, דחיה קטנה בחזרה? קפיצה על הזדמנות?

היא תחזור, בסופו של דבר, היא תחזור.

אוף. די כבר, תחזרי! קשה לי בלעדייך! כמעט כל דבר מזכיר לי אותך - המורה לפיסול שלמדה איתך במכללה, האחות של חברה שלי שמזכירה לי אותך נורא, הבחור שהזכיר ל את החבר הקודם שלך בקניון, הטיסה שאולי תהיה לרומניה (רק אולי, לא לפתח ציפיות!), הציורים שלי, הציורים שלך, המחשבות על סבתא, אמא, לוטם (אחותי השניה) שפתאום נורא מזכירה אותך, דיבורים על הודו סין והמזרח בכללי, תמונות, החברה היחידה שלי שפגשה אותך, החתול שלא פגשת (הוא חדש!), הקטע המעצבן שמעל, כל צחוק, פלוץ, ודיבור קטן שמזכיר משהו שהיה לנו יחד, כל ספר שקנית לי, כל ספר שקנית לך ואני משתמשת בו, כל דבר שאת כתבת ו/או ציירת, דברים שאני כתבתי ו/או ציירתי איתך, העבודה באומנות במחשב בה ציירתי אותך ויצאת זוועה, התמונת שלך בתור ילדה שתלוית בממ״ד, האחים שלי, הכלבות, הכלב של אח שלי, אבא, סבא, הדודים ובני הדודים, בית הספר שבו אני לומדת, אבל את רק ראית אותי מתחילה ללמוד בו, המורות לאומנות, דבריםצשקנית לי, דברים שלך, דנה (חברה שאוהבת אותך מאוד), חברות בכללי (אין לי מושג למה!), ספרים בכללי, אנשים בכללי, מקומות בכללי, תמונות וציורים בכללי, אני בכללי, את בכללי.

אני לא מפסיקה לחשוב עלייך.

דייייייי!!!!!

למה דחית את החזרה, למה? עד שכל כך ציפיתי, ורציתי, למה? אני כועסת עכשיו, באת, מאוד, כי אני ידודעת שהיא תהנה וכתבתי לה במייל שזה לא נורא.

אבל זה כן נורא.

נמאס לי להתגעגע, כי אנחנו היינו כל כך קרובות. לפני שטסת לאמריקה, היינו קרובות מאוד. אחר כך קצת השתנית, אבל עדיין אהבתי אותך כל כך, כי את אדם שאני כל כך אוהבת. את בנאדם שכל כך חשוב לי. ועכשיו, כשתחזרי, אני יודעת שלא תהיי אותו הדבר.

אבל למה? למה לא יכולת פשוט להשאר?

למה היית חייבת לדחות את הטיסה, לדחות את החיבוק שלנו?

כי החיבוק שלך, הוא החיבוק שאני הכי אוהבת בעולם.

יותר משל החברות המדהימות שלח, יותר משל אמא, יותר משל אבא, יותר משל האחים האחרים שלי, יותר משל בן הדוד הקטנצ׳יק שלי שגר באמריקה, יותר מכל חיבוק שקיבלתי אי פעם.

כמובן שיש חיבוק שאני מתגעגעת אליו אפילו יותר, אבל אני מדחיקה את זה, כי את החיבוק של סבתא אני לא אוכל לקבל שוב, את החיבוק החז שבא מהגוף החלש, החיבוק שבו נזהרתי לא למכוך שום צינור שמחובר אלייך ושום דבר. והחיוך של סבתא, ז החיוך שאני הכי מתגעגעת אליו בעולם. ואני כל כך אוהבת אותה.

למה כתבתי את זה?!?!?!? מפגרת. ידעת שזה יקרה, ובכל זא כתבת את זה?!?!?!

יופי, עכשיו אני מדברת לעצמי בגוף שני.

די. כבר חפרתי.

נמאס לי להתגעגע.

אני שונאת את זה. זה משגע לע את השכל. זה גורם לי לבכות, אבל בלי שום קול, רק דמעות חמות ומדגדגות.

די כבר! די! די לכתוב!