בעולם הזה יש כל כך הרבה אנשים,

שאני לא מכירה ולא אכיר.

לכל אחד מהם יש סיפור, סיפור מרתק ומלא תלאות, בעיקר לאנשים מבוגרים.

הייתי רוצה לשמוע את הסיפורים האלו, כל אחד ואחד מהם. הייתי רוצה להכיר את כולם, את כל האנשים האלה בעולם. לפחות בארץ. לפחות באיזור.

כי לכולם, לכולנו, יש רגשות, ומחשבות, ואנשים שאוהבים ופחות אוהבים. וכמה שיש כל כך הרבה סיפורים דומים, לאף אחד בעולם יש את אותו הסיפור כמו לאחר.

ויש אנשים, שכל כך בא לי לבוא אליהם, לגשת אליהם. אנשים מבוגרים, ששערם לבן וקמטים רבים מתנוססים על פניהם, והם יושבים לקרוא עיתון בטיילת. הייתי רוצה לגשת לאחד מהם, לומר לו ״שלום״ ו״מה שלומך?״ ולשאול, לשאול על החיים שלו/ה, לדעת על הילדות וארץ המוצא, על העליה לארץ ישראל, על הקשיים, על הילדים והנכדים, ובסופו של דבר לומר, ״כל הכבוד לך.״ כי זה מגיע לאנשים האלה, לכל אחד ואחד מהם.

וכמה שהייתי רוצה להכיר את כולם, את כל האנשים... טוב, אולי לא בעולם, אבל בארץ, בגיל 60+. כל אחד נמצא בנקודה אחרת בחיים שלו, אבל כולם בערך באותם גילאים. כמה שהייתי רוצה לשמוע את הסיפורים שלהם, לדעת מה עבר עליהם, לדמיין את הכל קורה לי. זה מפחיד אותי לדעת שהדברים שנראים לי היום כל כך זוועתיים ומוזרים קרו להם ביומיום.

כמה, כמה שהייתי רוצה להכיר את כולם...