חיבקתי אותו חיבוק חם ואוהב, חיבוק כמו שמעולם לא קיבל. עטפתי את גופו הצנום בידיי, שלפתע נראו גדולות ומאיימות ביחס לידיו הקטנות והמלוכלכות. שערו המדובלל והבהיר הגי עד לכתפיו, ודמעות חמות זלגו מעיניו האפורות הגדולות.

איני יודעת מדוע נכנסתי לאותה סמטה, ומדוע הצצתי בארגז הגדול שמאחורי פח הזבל. איני יודעת מדוע חיבקתי את הילד שהיה בתוכו, אבל אני בטוחה שהוא מעולם לא קיבל חיבוק כמו זה. בהתחלה, הוא לא ידע איך להגיב. אחר כך הוא חיבק אותי בחזקה, כאילו אני הישועה שלו.

כבר שנם שאני חולמת שיהיה לי ילד משלי. מאז שבעלי נפטר, ונרפאתי מסרטן צוואר הרחם, המחשבה על ילד משלי, שיגדל בבטני, לא יכלה לעלות בראשי,שכן לא היתה אפשרית. כבר עשר שנים שאני חיה לבדי, היום כבר בת ארבעים, אבל החלום על ילד משלי עדיין חבוי בעמקי נפשי. אפשרות כלכלית לא היתה לי, וכשהייתה הייתי כל כך עסוקה בעבודתי שגם אם הייתי מגדלת ילד הוא היה מגיע לבית ריק. אך לא הכל נורא בחיי, ושבוע לפני הפגישה עם הילד זכיתי בהגרלת לוטו ב- 35 מליון דולר. התכוונתי לקנות דירה חדשה, מכונית חדשה ולצאת פנסיה בגיל מוקדם, אך ברגע שראיתי את הילד היפה והאומלל בארגז, ידעתי מה אעשה עם הכסף. יותר לא אהיה בודדה, וגם לא הילדון.

״מה שמך?״ שאלתי בקול רך.

״רונאלד. רון,״ הילד לחש בקול דקיק וביישן.

דיברתי איתו, וגיליתי שאביו רצח את אימו לפני שלו שנים, ואז התאבד. סבו, שקיבל בעלות עליו, לא הקדיש לו אפילו רגע מזמנו היקר והילד אף לא הורשה להכנס לביתו. לפני כחצי שנה, הסבא נפטר ובצוואתו נכתב שכל רכושו נתרם לאיזו ספריה שאהב מאוד. הילד ברח מהרשויות, וכבר חצי שנה הוא מתחבא בסמטה הזו, בתוך ארגז מסריח ומטונף.

רון התבייש מאוד, אך לא רצה שאלך. התחברתי בקלות לילד הקטן, שהיה רק בן שבע. נתתי לו את הסנדוויץ׳ שלי, והוא אכל אותו בתאבון רב.לאחר יותר משעה שישבנו ודיברנו בסמטה, הבטחתי לרון שאחזור למחרת. קיוויתי שהוא יהיה שם.

כעת, אני נוסעת במכונית שלי אל הסמטה ההיא, בה פגשתי את רון רק אתמול. עובדת סוציאלית יושבת לצדי. היא הבטיחה לי שתעשה הכל כדי שאוכל לקחת את רון תחת חסותי, כדי שהחלום שלי יתגשם, וגם החלום שלו. יצאתי מהאוטו בריצה לעבר הסמטה.

ןהנה הוא שם, לבדו. מחכה רק לי.

לתחרות כתיבה של לאמפי

 http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=781660

גם לתחרות שלי..