היום, כשישבתי אצל אבא שלי בעבודה והיה לי משעמם, עברתי על האס-אמ-אסים שלי מאז שקיבלתי את הטלפון.

הראשון הוא של אבא, ״מתי את יוצאת?״

אחר כך כמה של ״שיחה שלא נענתה״

ואז מתחיל - המון הודעות מדנה, שמאז תחילת השנה היא שולחת לי אסאמאס כל יום כמעט.

היא שואלת מה איתי, כותבת מה איתה, אם היא יכולה לבוא אליי... לעיתים קרובות אני אפילו זוכרת מה עניתי לה!

ואז יש הודעה מאורית, המחנכת שלי

״אלמוג יקרה, משתתפת בצערכם על מות סבתך.״

זה נשמע כל כך פשוט, באמת. משתתפת בצערכם.

לה, כמובן, היה קל לכתוב כמה מילים.

ממני, ברגע שקיבלתי את ההודעה, זה סחט לא מעט דמעות.

גם היום, כשקראתי את המילים ״מות סבתך״ לא האמנתי שזה באמת נשלח אליי.

ואז ילדה מהכיתה כתבה ש״היא תמיד כאן בשבילי״, וילדה אחרת כתבה ״מקווה שתרגישי טוב״ (כל השיבעה הייתי חולה... או שזה היה בכלל נפשי, אבל הייתי מצוננת והעשפתי להשאר בבית של סבתא שלי).

אחר כך הודעות של ״חג שמח״, עוד המון הודעות מדנה, וז מוכיח לי כמה היא אוהבת אותי באמת.

שלוש הודעות מאפרת, אחת ממש חדשה מלפני בערך שבוע...

היא האחרונה ברשימה.

יש לי 97 הודעות שמורות בטלפון, ואנילא רוצה למחוק אותן. הן כמו זכרונת קטנים, אנשים שאכפת להם ממני, דברים שאני לא רוצה למחוק מחיי. אולמ בעוד זמן רב.

SMS בשבילי, זה יותר מכמה אותיות.