כולם מתלחשים בחדר הלבן, שצפצוף המכשירים מלווה את מנגינתו.

הרופא בדיוק יצא, ופני כולם נראו מודאגות.

אדם כהה עור יושב ליד המיטה, אינו מבין את דיבורי האנשים, שכן הוא דובר אנגלית ולא ישראלי.

הוא מבין קצת, כמה מילים ומשפטים, אך אינו מדבר עברית כשפה בפני עצמה.

הוא מחזיק יד חיוורת ורזה, המוכתמת כספר ישן. צבעה היה כמעט כצבע השמיכה שעליה נחה.

הוא מלטף את היד ברכות, דמעות מאיימות לפרוץ החוצה. איש לא חושב עליו, כולם חושבים עליה.

על זו שבמיטה, אישה כה אהובה, שהשנים קימטו את עורה והמחלה לקחה את משקל גופה.

רק בטנה כעת נפוחה.

היא איננה זזה, ובקושי נושמת.

כולם יודעים, ימיה ספורים.

האדם כהה העור, שמאמריקה בא, לוחש משפט, בעברית, לאוזנה:

״אני אוהב אותך.״

צל של חיוך עולה על פניה הזקנות, והיא מזיזה קלות את אצבעותיה הרדומות.

היא עונה לו בלחישה רפה, בשפה שאינה שפת אימה,

"I love you too"

הוא מחייך, ונושק לידה, היא ידעה שזה הוא,

הרי ענתה לו בשפתו.

היא היתה צלולה עד השניה האחרונה.

לא, זה לא אני המצאתי.

אני ערכתי סיפור שסיפרו לי.

אתם יודעים מי סיפר לי? דוד שלי, הבעל של דודה שלי, שהוא במקרה אמריקאי. במקרה, הוא גם כהה עור.

וממש ממש במקרה, האישה בסיפור, היא סבתא שלי.

והאיש זה הוא.

עריכה:

כתבתי עכשיו בבלוג של אשת המסכות משהו פרטי, שלא סיפרתי לאף אחד, גם הוא קשור במוות של סבתא שלי. אני פשוט לא מצליחה להשלים עם זה.

ועוד משהו:

כשהיו שואלים אותי איך אני עם זה שסבתא גרה אצלנו, וזה שהיא חולה, הייתי אומרת ״בסדר. זה לא מפריע לי.״

האמת היא שזה לא היה נכון. זאת אומרת, בשלב מסויים.

לפעמים שנאתי את זה שהיא אצלנו, בעיקר מהסיבה שהייתי צריכה לראות ולשמוע אותה סובלת.

לפעמים שמחתי שהיא אצלנו, מאוד שמחתי, כי התקרבתי אליה בשנה האחרונה שלה יותר משהייתי קרובה אליה מעולם, ואני הייתי קרובה.

וכשאח שלי סיפר לי שהיא נפטרה, פשוט התחלתי לבכות. לא היה אכפת לי מי מסתכל עלי, כי הייתי בבית הספר והיו לידי כמה מורות. לא היה אכפת לי מה חושבים עלי, רק היה אכפת לי שכל התקוות שלי התנףצו לרסיסים, כל מה שקיויתי נעלם כלא היה, והכי כאב לי שזה אף פעם לא יחזור.

אני צריכה להפסיק עם זה, אני כותבת עליה כל כך הרבה, וזה פשוט כל כך כואב לי.