לא שזה רע לי, פשוט... פעם חשבתי שאני אף פעם לא אהיה ברמה כזאת של להעריץ מישהו שאני אפילו לא מכירה באמת.

אבל אני אוהבת את הקול המחוספס שלו, אנ אוהבת איך שבהופעה השיער השחור שלו נדבק למצח, אני אוהבת את העניבה האדומה שלי, אני אוהבת מאווווווווווווווווווווווווודדדד את האיפור השחור שהוא שם מסביב לעיניים, אני אוהבת שהוא מחזיק את הגיטרה כל כך נמוך, אנ אוהבת שהוא לובש שחור, אנ אוהבת שהוא מוסיף ״פאקינג״ להרבה דברים, אני אוהבת שהוא כתב שירים על רווקות ועל ״סקס סמים ורוקנרול״ (טוב, בעיקר סקס וסמים)... אני אוהבת שהוא כותב שירים ביקורתיים על אמריקה שאט-אט מחלחלת המציאות שלה גם לארצנו הקטנטונת, ארצנו שפעם היתה יפה. אני אוהבת שהוא מזיז את הפה בצורה מוזרה, אני אוההההבבבתתת שהוא מחייך, אני אוהבת לראות אותו ביוטיוב, אני אוהבת לראות אותו מתנשק עם בחור (חהחה הוא ביסקסואלי ונשוי לאישה XD) אני אוהבת איך שהוא שר, אני אוהבת שהוא קופץ על הבמה, אני אוהבת את ההתרגשת שעולה בי כשאני שומעת אותו שר, אני אוהבת את החברים המופרעים שלו שמנגנים איתו, אני אוהבת לראות אותו, אני אוהבת לשמוע אותו, אני מתה לגעת בו ולהרגיש שהוא אמיתי, ואני שוננננננאאאאאאאאתתתתתתתת את העובדה שלא פגשתי אותו וכנראה לעולם לא אפגוש DX

אם זו לא אהבה, מה זה?! 

וואו, אני פטאטית.

אבל למה זה היה צריך לקרות לי? למה אני צריכה להעריץ מישהו?! וואו. כמה שהוא שינה לי את החיים.

עריכה:

אני אוהבת את הקעקועים המגניבים שיש לו על הידיים!