עוד אחד,

ועוד אחד.

והנה מגיע אחד נוסף.

בכדורים, באבקה ובעיקר בסיגרים, הכל הולך אצלי, כולם נותנים את אותה ההרגשה, שחזרתי לילדות, לאמא ואבא, לעולם שלי שכבר איננו. כולם נותנים לי את הכנפיים, כדי לעוף לגן העדן.

אני רואה מולי צורות וצבעים, סמלים של טוב, רק מה שטוב, הכל מצחיק ונהדר, שום דבר כבר לא חשוב. העולם שלי. האושר מציף אותי, את כל הגוף, מצמיח לי כנפיים לבנות ויפות, כנפיים של מלאך. אני מרגישה כל כך טוב.

ואז זה נעלם, הכל נעלם, והמציאות חוזרת אלי. והכל שחור, בעבר ובאופק, ואני כבר לא עומדת בעומס של החיים האלה.

כל המגירות ריקות בבית. אני יושבת על ספסל בחוץ, בקור המקפיא, וצוחקת. לא קר לי, אני חצי לבושה. הגבר מאתמול בלילה היה עשיר וקמצן, אבל הצלחתי להגניב לכיס שלי חמש מאות דולר. ריי, הספק שלי, נתן לי חומר חדש וחזק מאוד. הוא היה נורא יקר.

אני חושבת על גיל שמונה עשרה, בפעם הראשונה שקניתי חומר מריי. חשבתי שזה יהיה רק לפעם אחת...

ג׳ונתן רוכן מעליי ומלטף את שערי.

״את מכורה.״

מכורה! מכורה הוא אומר לי!

״אני לא מכורה...״ אני משתעלת.

״כמה לקחת?!״ הוא צורח כשכתמים אדומים נראים על השלג הלבן.

״אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה!״ אני צועקת, ומשרבבת את שפתיי קדימה בחיוך מכוער שגורם לי לצחוק. אבל ג׳ונתן לא צוחק.

״עזוב אותי, אתה לא מבין...״ אני אומרת לו מתוך הרגשת עליונות, אני הכי חכמה, אין אף אחד שיותר טוב ממני בכל העולם. אמא ואבא היו שמחים, אם לא היו מתים. בגללם, בגללם אני ככה!

״את מכורה! כמה לקחת, מטומטמת?!״ הוא מכיר אותי כבר עשרים שנה, הוא יודע שזה נגמר.

הכנפיים שלי לא עוזבות הפעם, אני עפה מעל העיר, רואה אנשים עטופים במעילים עבים, רואה גברים תופסים נשים ועושים איתן מה שהם רוצים, אני רואה ילד רוצח ילד אחר, אני רואה... את כל העולם הנורא הזה, ממנו אני בורחת.

אני רואה את ג׳ונתן, האדם היחיד שבאמת היה לו אכפת ממני, רוכן מעל דמות לבנה. אני.

״היילי! היילי! תעני לי!״ הוא צועק, ומייבב, ״את מכורה... היית מכורה...״

אני יורדת לאדמה, רגליי היחפת נוחתות על השלג האדום מדמי.

מניחה את ידי על כתפו ולוחשת לאוזנו,

״אני לא מכורה.״

ואז אני נעלמת.