(הערה: בהתחלה הסיפור היה אחר לגמרי. עכשיו אני זורמת עם רעיון ראשוני מאוד שהיה לי לפני שלוש שניות ולפני שנרשמתי לתחרות).

רק ספר

"זה רק ספר, איינקה, רק ספר!" צעקה הילדה הגבוה עם השיער הבלונדיני, המסודר והשמלה הנקיה.

איינקה אימצה את הספר הכבד בעל עטיפת העור החומה קרוב יותר לליבה, ושערה השחור והמתולתל כיסה אותו, כאילו כדי להגן עליו. רק רצועה שחוקה עם אבזם חלוד חסמה את כל היופי, האהבה, החמלה, השנאה, הרוע והמוות שהסתתרו בתוך הספר הזה.

"תעזבי אותה, בר, היא לא תתן לך את הספר לעולם!" צעקה טס מאחורי גבה של איינקה, שהפנתה את צידה לבר. בר היתה עם ילדה גדול ומפחידה, ועוד שתי ילדות חמודות שנראו בדיוק אותו הדבר.

בר החלה למשוך בספר ולנסות לקרוע אותו מידיה של איינקה. טס, הפחדנית הקטנה, לא העזה להתערב יותר. איינקה לא הרפתה מן הספר, ובר ויתרה בסופו של דבר.

"גלי, קחי את הספר הזה ממנה!" היא צעקה, והצביעה לכיוון איינקה. הילדה הגדולה והמפחידה התקרבה לאיינקה.

הילדה תפסה את הספר בשתי ידיים, ובנהמה חייתית שחררה אותו מאחיזתה העוטפת של איינקה. עיניה הכחולות, הגדולות של איינקה התמלאו בדמעות, אבל פניה נשארו חתומות. גלי הושיטה את הספר לבר, שחייכה חיוך מנצח. יבבה קטנה בקעה מפיה של טס, שערה הבהיר והקצר עוטף את פניה ועיניה עצומות, כדי שלא תוכל לראות מה יקרה כשהספר יפתח. גלי נעמדה מאחור שוב, והתאומות עם הקוקיות החומות הציצו מעבר לכתפיה של בר. בר פתחה את האבזם בזלזול מופגן, החיוך עדיין מתנוסס על פניה. איינקה הסתכלה על אצבעותיה הארוכות והדקות מלטפות את הכריכה, ובו בזמן חורצות בעור הישן חריצים עמוקים שרק מעלים שוב את הדמעות לעיניה אל איינקה.

היא קיבלה את הספר מסבתא שלה, ונשבעה לשמור עליו ועל תוכנו מכל אדם שינסה לקרוא בו. אם הספר יפתח, כך היא יודעת, כל מה שיש בו יחדור לעולם הזה, והגבול בין שני העולמות יקרע. ברגע שזה יקרה, לאף אחד כבר לא תשאר ברירה אלא להתפלל שהיצורים המזוויעים לא יראו אותו, יצורי החושך יפסחו עליו וגבירת המוות תחוס עליו.

בדיוק ברגע שבר הניחה את אצבעותיה על קצה הכריכה כדי לפתוח אותה ולשחרר לעולמם את הקסם, בדיוק אז הגיחה ילדה בעלת שיער אדום - חום, חלק להפליא, קצר כל כך עד שהגיע לתנוך אוזנה. לילדה היו עיניים בצבע הדבש, והן ננעצו בעיניה של בר. בתוך פחות משניה היא חטפה את הספר מידיה של בר ונתנה אותו לאיינקה. לפני שבר הבינה מה קורה בכלל, איינקה סגרה את אבזם הספר ואימצה אותו לליבה חזק ככל שיכלה.

"מי את?!" צעקה בר, הילדה הגבוהה, הבלונדינית, המסודרת עם השמלה והקשת בשיער.

"אני אריאל," השיבה הילדה בשקט.

"ולמה את מתערבת בעניינים שלא שלך?" אמרה בר בנימה עוקצנית.

עיניה של אריאל עדיין היו נעוצות בעיניה של בר, וכשהיא העיזה להביט בהן בחזרה הן צרבו אותה בכעס שלהן, והיא אפילו האמינה שהן שרפו את עיניה כל כך שהייתה חייבת להסיט את המבט.

"הו, זה קשור אליי, ועוד איך. את אפילו לא מבינה כמה."

בר באמת לא הבינה כמה. היא לא ידעה שהספר קסום. היא לא ידעה שאריאל היא השומרת של הספר, השומרת של איינקה.

בר סימנה לגלי לבוא קדימה, והיא עצמה הלכה אחורה. גלי קפצה שני אגרופים והתכוונה לשלוח אותם לעבר אריאל, אך זו תפסה את אגרופיה בחזקה, עיקמה את ידיה של גלי והותירה אותי עם ידיים משותקות כמעט לגמרי. גלי התכוונה לנגוח באריאל, והיא התחמקה ממנה ונתנה לה למעוד לכיוון טס, שברחה הצידה.

במהירות מדהימה ומיומנות של אימונים רבים, אריאל הניפה את רגלה ובעטה בראשה של גלי. גלי נפלה ארצה, ואריאל הסתובבה מהתנופה והביטה שוב בעיניה של בר. התאומות ברחו בצעקות, ובר עמדה שם, חסרת אונים, והסתכלה על אריאל, איינקה וטס בפחד.

"אני... אני... אני לא... לא מאמינה..." היא מלמלה.

"מזל שלא פתחת את הספר, אחרת בכלל לא היית מאמינה," אמרה איינקה בקול שקט ורגוע, כשלידה גלי ממששת את החבורה שבראשה. אריאל עדיין נעצה עיניה בבר.

בר ברחה משם, מבטה של אריאל נעוץ בה עד שכבר לא נראתה בהמשך הרחוב. החושך התחיל לרדת, וכשאריאל הביטה אחורה גם גלי כבר לא היתה שם. איינקה הודתה לאריאל על מסירותה, וטס חייכה חיוך קטן וילדותי.

בפעם הראשונה באותו הערב, פניה של אריאל התרככו, והיא חייכה חיוך נעים. הילדות הלכו הביתה, הספר עדיין בידיהם, מסתיר בתוכו את כל סודותיו, היפים והאפלים.

לתחרות כתיבה של המאתגרת!

(הערה: סתם כי היה לי בא, אריאל זו החברה שלי שחזרה היום מחו"ל... איינקה וטס הן החברות שלה לא מהבית ספר, ובר היא ילדה שהיא נורא שונאת. גלי זה סתם).