אני לא חושבת שאי פעם בחיים כעסתי עליה, וגם אם כן זה לא כמו עכשיו.

בסוף היא תחזור בשנה הבאה.

עוד שבועיים וחצי לפחות, זה מה שהיא אמרה לאמא.

אבל אף אחד לא יודע מה הולך לי בפנים, אף אחד לא מבין למה אני באמת כועסת חוץ ממני.

עזבו את זה שאני מתגעגעת, ולא זוכרת אפילו את הריח שלה.

עזבו את זה.

אני כועסת בגלל שהיא לא יודעת כמה אני צריכה אותה עכשיו, דווקא כשהיא לא כאן.

עריכה:

כמובן.

לאף אחד לא אכפת.

הילדה הקטנה הזאת שיושבת לה בצד, למי אכפת ממנה בכלל? 

יש לה צרות של עשירים.

יש לה בעיות חסרות משמעות ותכלית.

היא לא שווה בכלל כלום.

את הרגשות שלה אפשר לרמוס.

זה רק עוד בלוג ורדרד של ילדה מתוסכלת, תינוקת מטופשת שלא מבינה מהחיים שלה.

זו רק עוד אחת שקשה לה והיא אפילו לא מבינה למה.

רק עוד אחת שמתחילה את גיל ההתבגרות הרצחני וחסר המעצורים.

למי אכפת ממנה בכלל? הרי היא לא קשורה לאף אחד מאיתנו. הילדה השקטה הזאת שמקבלת ציונים גבוהים תמיד, הילדה המופנמת ואטומה.

אבל אתם יודעים, כמו קופסא או דלת ברזל, רק צריך קליק קטן ועולם שלם נגלה לפניך.

הבעיה היא שבני האדם הם עצלנים, עצלנים מכדי לסובב את המפתח. במקום לבוא לקופסא שהיא מבחוץ חלקה ולא מושכת, ובתוכה אוצרות יפהפיים, מעדיפים לבוא לזו עם הורוד הצעקנים, היהלומים והפנינים, שמבפנים היא בכלל ריקה.

אני מתוסכלת.

מהכל.

בא לי לצרוח, אבל אחת עשרה ורבע בלילה אז אני לא אעשה את זה.

(כן, כאילו שבשעה אחרת הייתי).

איך אתם מסבירים את זה שעש לפני שבוע היה לי מצב רוח כל-כך טוב?

ףאתם יודעים שאני חולמת בלילות שהיא חוזרת? אתם יודעים שבחלום היא לא נותנת לי חיבוק? זה אומר משהו. אולי זה אומר שאני מרגישה יותר מדי מרוחקת ממנה, לא רק פיזית. אולי זה אומר שהגוש השחור והקטן אצלי בלב מתעורר בלילות, ולוחש לי שאולי היא השתנתה. שהיא בטוח השתנתה. שהיא לא תחזור. שאני אמשיך לסבול את תחושת הבחילה כשמדברים עליה, שהיא לא תהיה שם בשבילי גם בפעם הבאה שאני אצטרך אותה.

כמו עכשיו. אם היא היתה פה, הייתי מחבקת אותה חזק-חזק, ואולי אפילו בוכה קצת.

כמו עכשיו.