אני לא רוצה להיות כמו כולם

אבל אני מרגישה יותר מדי נורמאלית

לפעמים זה קשה לי לראות שאני כמו

שאחרים כמוני

ואני רוצה להיות מיוחדת

לעשות משהו מיוחד

להחשב כאדם מיוחד

ולהראות מיוחדת

ושאנשים שיסתכלו עלי ידעו מיד שאני מיוחדת

ולא סתם בלונדה חמודה וביישנית.

אני שונאת שאחרי שאני צועקת וצוחקת ומרביצה בצחוק לילדים בכיתה שלי, אומרים לי ״וואו, לא ידעתי שאת כזאת.״

מחנכת יקרה שלי, אולי חשבת שהתכוונתי ללהיות פחות ביישנית, אבל בעצם אני הרבה פחות ביישנית מאי פעם. בעצם, אני לא ביישנית בכלל. אבל זה רק כשאני לא חושבת. 

ומתי אני לא חושבת? כשאני עם אנשים שאני אוהבת

אנשים שלא יפגעו בי

וגם אלה שכן - זה לא יפריע לי

כשאני עם עצמי

כשאני בבלוג

כשאני עושה מה שטוב לי.

אז אני מרגישה מיוחדת.

אבל מתי אני מרגישה כמו כולם?

כשאומרים שכל אחד הוא מיוחד. זה משפט מטומטם. ״כולנו מיוחדים״ זה כמו ״כולנו אותו הדבר״.

ולא כולנו אותו הדבר.

ויש אנשים מכל מני סוגים.

יש סוגים, כן. יש פרחות, וערסים, ופריקים, ואימו, וכאלה שהם סתם.

ויש את הסוג הזה של האנשים, שהם חמודים ומתוקים ומושלמים ושקטים ותמיד יעשו מה שתגיד להם, אולי נקרא להם חננות.

אז אני חננה.

לא מתכוונת לחננה במובן ציונים, כי אני גם כזאת.

מתכוונת לחננה שגם אם לא פגשת אותה שמה שלמה, תוכל לרדת עליה, והיא לא תגיד לך כלום. היא תשמור בלב.

אלה שעושים מה שהמורה אומרת, בלי להתווכח. אלה שמחייכים כשמחמיאים להם ולוחשים ״תודה״.

ואני לא רוצה להיות כזאת!

אני לא רוצה להיות מתוייגת, ואם כבר להיות מתוייגת אז לא כחננה. 

כל מקום חדש שאני אגיע אליו, אני אשתדל להית כמה שפחת חננה.

עד שיבינו שלא, אני כבר לא כזאת.

אני לא רוצה להיות כמו ארולי, ולא כמו שצה. אני לא רוצה להיות כמו דוגמנית, ולא מושלמת. אני לא רוצה להיות כמו בילי ג׳ו ארמסטרונג, ולא כמו הבן שלו (האמנם?). אני לא רוצה להיות כמו הילדה החמודה הזאת מז׳ 1 שכולם אוהבים אותה, ואני לא רוצה להיות כמו נעמה. אנ לא רוצה להיות כמו אבא, לא כמו אמא ולא כמו אייל/אלה/אלון/לוטם.

אני לא רוצה, בשום אופן, לא רוצה להיות כמו.

להיות כמו כולם, אולי זה טוב לאנשים מסויימים. אולי זה בסדר מבחינתם.

להיות חלק מסוג של אנשים, זה כמעט בלתי נמנע.

חשבתם פעם מה גורם לכם לאהוב את היקרים לכם? ההורים, האחים, חברי הילדות?

אני חשבתי על זה הרבה. אפילו יותר מדי. אני חושבת על זה כל הזמן.

אהבה זה לא ברור מאליו.

והכל קשור, הכל.

ןבטח תגידו ש״אם את לא רוצה להיות כמו כולם למה את אומרת את זה? הרי כולם אומרים שהם מיוחדים ואז הם נעשים כמו כולם״.

לצערי, אני לא יכולה להגיד שאני מיוחדת.

כי אני לא!

אני רוצה להיות מיוחדת, להיות שונה. ומה זה בעצם שונה? 

אני רוצה להיות עצמי,

ולא מישהו אחר.

אני רוצה לעשות מה שאני רוצה, ולא מה שאומרים לי.

ואני מנסה להשתנות, בכל רגע נתון.

מתסכל אותי שלפעמים אני לא מצליחה.

ותודה לכל מי שתומך בי.

ואני לא אוהבת שלמות. בעצם, אני שונאת שלמות. זה מזוייף.

זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את פרותה, היא לא מושלמת בכלל. וזה מדהים. 

אבל מעצבן אותי שהיא ״משוויצה״ בזה כל הזמן ואומרת שהיא לא מספיק טובה, שהיא שמנה, שהיא גרועה, שהיא טיפשה.

זה אוב שהיא כזאת... אחרת, מה זה שווה בכלל להיות בנאדם, אם אין לך מה לשפר בעצמך?