אין מקום נורא יותר מהגן של קראוס. בגן החיות של קראוס אין חיות, יש חיות אדם.

בגן של קראוס יש כבר מאות שנים דיירים קבועים –

כלורמנדרה, הנקבה הטורפת שמוחזקת בשלשלאות ברזל, האהובה הנצחית,

רוסינדרס, הנקרא גם "המדמם",

פלינולאו, הכשף השחור ביותר ביקום כולו, חוזה העתידות בספר של הנצח,

ונוסיאולדו, בנו היחיד של קראוס, היורש המובטח.

קראוס שולט בחיות שלו, גם בפראיות שבהן. קראוס יכול להשמיד את העולם ברגעים ספורים, בזכות חיות ה"מחמד" שלו.

קראוס אינו מפחד מדבר, אך קיצו נקבע לפני מאות שנים כקץ השנים והימים. לפי אמונת פלינולאו, לאחר העלמות העולם כולו, כל היקום כולו – ישאר רק נוסיאולדו, והוא יעצב לו עולם חדש, וגן חדש יווצר – גן החיות של נוסיאולדו.

כשפלינולאו קרא בפני קראוס את סוף היקום, קראוס סירב להאמין. חזיונותיו של פלינולאו לעולם לא משקרים, וכך גם ספרו, ספר העתיד, הספר שלעולם אינו נגמר. בספר כתוב שקראוס יביא את הסוף לעולם הזה, לכל היקום כולו. האמונה אומרת שאחר יביא את קיצו של קראוס, אך איש אינו יודע מי יהיה הקץ של קראוס, ומתי יבוא הקץ אל העולם.

בספרו של פלינולאו כתוב,

"במלחמת הגן,

כשהשמיים יפלו,

המחזיק בכוח הגדול יושמד.

כשיגיע קיצו של היקום להתקיים,

ויום הדין יעמוד בפתח,

יתגלו כל קלפי המשחק."

"וביום מן הימים, אמר פלינולאו, ביום מן הימים נביא זאת על עצמנו."

אך קראוס סרב להאמין שיהיה סוף לעולמו, סוף למעשיו, שיום אחד יגיע סופו.

הוא המשיך לשסות את אהובתו הנצחית בכל אלו שעלו על דעתו, והמשיך לשלוח את המדמם למשימות טבח.

פלינולאו חלק את כל סודות הספר עם היורש, נוסיאולדו, אך הסתיר מפני אדונו את הכמוסים שבהם. פלינולאו ידע שאם אחד יוכל לגבור על קראוס, יהיה זה בנו, ואם יתמוך בו – אולי יקח אותו איתו, אל עתיד העולם החדש.

וביום הדין, יום הקץ, ברא קראוס את הנורא מכל –

הוא הביא את האפוקליפסה, את יומו האחרון, את יום הדין.

הוא הביא בכוחותיו,

את הסוף.

העולם רעד וכל היקום קרס.

קראוס חשב שהביא את הסוף לעולמנו, אך לא רצה להבחין בסופו הקרב.

כוכבי שביט הגשימו את תחילת הנבואה, נבואת פלינולאו, בעת בו כלורמנדרה ורוסינדרס טרפו זה את זו. דם ניתז לכל עבר בגן, הגן השחור משחור, הפך לאדום עכשיו.

פלינולאו ראה את הסוף קרב, וסיפר את הסוד האחרון לנוסיאולדו – הספר נגמר. פלינולאו קרא את העמוד האחרון בספר שלעולם אין לו סוף, בספר העתיד. היקום כולו קרס באפוקליפסה מושלמת, הכל קרה בעת ובעונה אחת, ממש לפי הנבואה.

"ובעמוד האחרון," כך סיפר פלינולאו, "לא כתוב דבר."

נוסיאלדו תקף את אביו בכוחות אדירים, וזה השיב לו במלחמת אש. קראוס יצר את הגיהנום, קראוס יצר את השדים והמוות עצמו. קראוס לא פחד מדבר, שכן הוא עצמו ברא את הפחד. קראוס הכל יכול נכלא באש רותחת, האש שהוא עצמו ברא, האש שגבתה מתים רבים. שלשלאות הברזל שהתקין בידי המוות, כבלו אותו כעת.

נוסיאלדו שלח את המכה האחרונה, שאחריה נשאר רק דבר אחד –

הכלום.

האפוקליפסה נגמרה.

אך מנגד מחשבותיו של פלינולאו, גם נוסיאלדו עצמו לא נשאר. ולא נברא עולם חדש.

ברגע בו הושמד השאול והמוות, ברגע בו הכל נדם, ברגע בו קראוס נתפס מת בשלשלאות הברזל שלו עצמו – אז הגיע קץ הימים.

אז הגיע הכלום הגדול, זה שאינו נגמר לעולם, כי אין לו שום התחלה.

הכלום, זה שאין ביכולתנו לתאר, זה שאין אנו יכולים לדמיין אפילו, הכלום, הריק, החלל האינסופי –

הוא הגיע.

הוא הגיע, ועמו - הסוף.

הסיפור התבסס על הקלפי הבא:

*אזהרה: דם וכאלה. לא לבעלי לב חלש*

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=joEAb_y7ZYA

תודה רבה רבה רבה לפוייסי, שהעירה בי את היצירתיות מחדש עם הסרטון האדירוש לגמרי הזה... והחזירה בי את הלהט לכתוב!

אני יודעת שזה לא הכי מובן, אבל גם הסרטון לא הכי מובן. מי שיראה אותו אולי יבין יותר.

מקסימום לא תבינו XP

ואני רוצה להגיד, בכנות, היה כיף, כיף כיף.

עריכה:

רציתי לכתוב את הדברים הטובים שקרו לי בימים האחרונים,

אבל פאק דיס שיט.

אח שלי עשה ביקור פתע אצלנו, ואצלי, וקלט:

1. אני שומעת גרין דיי. רק אחותי וחברות שלי ידעו את זה, כי מי שמכיר את גרין דיי, התכנים שלהם לא הכי... מתאימים לילדים. ומבחינת אמא שלי, אני עדיין ילדה קטנה. היא לא יודעת בכלל מי אני, אם ככה...

2. הוא קלט שאני בבלוג

3. הוא יודע שיש לי בלוג. הוא יודע שאני לא רוצה שיראו אותו. אם הוא כמוני, הוא יחפש אותו בבית, בזמנו הפנוי.

פאקינג שיט.

בקיצור, ביום חמישי הייתי בעידן הקרח 4 (יווווהווו אני מתה על עידן הקרח! היה מצחיק) עם דנוש, היה כיף... קניתי עגילים חמודים של ג'ק (נייטמר ביפור קריסמס.. אין לי כח לאנגלית).

יהיה בסדר.

עריכה 2:

וואי, אנשים מעצבנים.

למה חברות שלי לא יכולות להבין שלפעמים אין לי מצב רוח לדבר עם אנשים? למה אנשים לא מבינים שאני אוהבת להיות לבד לפעמים?

למה את נעלבת מזה שאני לא רוצה להפגש איתך? את גם ככה חופרת לי כל יום בטלפון אפילו שאני אומרת לך שאני עייפה, את חושבת שאני כועסת עלייך אם אני מתרחקת ממך קצת, את מרגישה שאני איתה יותר מאשר איתך במשך שבוע, אחרי שאת הלכת במשך חודש עם חברות אחרות והתעלמת ממני בתירוצים שאת יודעת שאני לא יכולה לקבל.

את נעלבת הרבה יותר מדי בקלות, ואת צריכה להבין שאני בנאדם שלעיתים קרובות רוצה להיות לבד. מספיקה לי שיחה בסקייפ בעם בכמה ימים, או צ'אט בפייסבוק, אני לא צריכה להפגש איתך מינימום פעם בשבוע.

אלא אם כן ככה את רואה את זה...

אוף הלוואי והייתי יכולה להגיד לה את זה.

בזמן האחרון היא מתחילה להיות באמת מעצבנת...

חופשת לי על להפגש ואני לא רוצה, והיא לא מבינה שאם חופרים למישהו על משהו יותר מדי והוא לא רוצה הוא מקבל אנטי לזה? בסוף יהיה לי אנטי אליה.

אולי אני לא בסדר. אבל עדיין. היא צריכה להבין שכזאת אני, ואני לא הולכת להשתנות, כי טוב לי ככה.

פשוט בא לי לצרוח עליה את זה.

אבל אני לא יכולה, כי היא תעלב.

"אם את רוצה להפגש איתי... אז לא"

לא רציתי להפגש איתך מראש, וההתבכיינות שלך רק גרמה לי עוד יותר לא לרצות... כי בהתחלה שקלתי את הרעיון.

ואמא...

דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי