לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מילים, זה כל מה שנשאר לי.

כינוי: 

בת: 24

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2012    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2012

בדרך לבית הספר


אני נכנסת למכונית בהבעת פנים אדישה, וזורקת את התיק לספסל האחורי. שמה חגורה, מדליקה רדיו ויוצאים לדרך.


כשאני נוסעת עם אבא זה ככה. כשזה עם אבא ואמא הם מדברים ואני יושבת ושותקת.


אבל כשמתקרבים לבית הספר, אני לא רוצה לעזוב את המכונית. אני חולמת על נסיעה אינסופית ברחבי העיר, נסיעה חלקה ומזג אויר נעים... הנה אנחנו כבר ברחוב הנכון. הלב מתחיל לפעום במהירות, צמרמורות תוקפות את גופי, והמחשבה על כל העיניים שיינעצו בגבי מעוררת בי חלחלה.


נושקת לאבא, לוקחת את הילקוט ויוצאת החוצה. הולכת במהירות על המדרכה בדרך לשער, מחכה כבר להיות בכיתה הרועשת, להתחפר בתוך עצמי על הכיסא... חבורת ילדים עוברת לידי, צוחקים ביניהם. לא עלי, אני יודעת, אבל תמיד יש שם את ההרגשה הזאת.


עוברת בשער, אומרת ״בוקר טוב״ לסגנית ומחלצת חצי חיוך מאולץ מבין שפתיי. החיוך נעלם כשפני מופנות אל בית הספר, הבניין הגדול אליו נבלעים ילדים רבים עם תיקים על הגב, את רובם איני מכירה כלל. שוב  תלמיד או שניים יושבים על הספסלים, מחכים לחבריהם שיופיעו. מסתכלת אחורה- מתחלחלת למראה ילדה שבוהה בגבי או מצטמררת כשהחצר ריקה לגמרי. מדוע מסתכלים עלי? איחרתי? הקדמתי?


בכניסה לבניין בדרך כלל ריק, מורה או תלמיד וזהו. רעש מהדהד במסדרונות, אני עולה במדרגות, צועדת לכיתה. כל תלמיד לא מוכר הוא אויב. רק עוד כמה צעדים, אני מאיצה בהליכתי, עוברת את הדלת ונכנסת לכיתה רועשת. כמה שניות עוברות ואז אני רואה היכן אני בעצם - בין אנשים טובים. החברות שלי מקיפות ומחבקות, ואני עוד בהלם הראשוני, איני מגיבה לכל הסביבה. ואז אני יושבת במקומי ופושטת את התיק מעל גבי,מביטה באלו שסביבי, אלו שאוהבים אותי, ורוצה לבכות מרוב אושר. לאחר מכן, אף תלמיד אינו מהווה איום. אף מורה לא יכולה לגבור עלי, אף אחד לא יוכל להכריח אותי לעשות משהו. אני מחייכת, הפעם באמת, חיוך מאושר וחושף שיניים. 


אני מרגישה טוב בשיעורים ובהפסקות, עד הרגע בו אני עומדת לבדי מחוץ לכיתה. לבד, מול כל האנשים האלה שמקיפים אותי, צריכה ללכת לכיתה או לשירותים או לשליחות מסויימת... אני לא מסוגלת לזוז. ואז באה ילדה מקסימה, שצה או פרותה או מיכלי או ארולי או שקדה או עדידוש או טלטול או סיאנה או... או כל ילדה שאני מחשיבה כחברה, לפחות בזמן הלימודים. הקלה מציפה אותי, הקלה גדולה. ואני דולקת בעקבות אותה ילדה אל תוך הכיתה, יושבת במקומי או מתהלכת בין התלמידים. אני מרגישה שוב שייכת, לא אאוטסיידרית חסרת אונים וחסרת חברים. ורק שם, בכיתה הזאת, בהפסקה הזאת, עם כל הדברים המפגרים והמצחיקים, רק אז אני מרגישה שאני עצמי ולא אף אחד אחר, שאני אדם בפני עצמו ולא גוף חסר תוכן.


רק בכיתה שלי אני מרגישה... שאפשר לנשום לרווחה.

נכתב על ידי , 29/8/2012 17:06  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פרוּתה ב-1/9/2012 11:40



7,272
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , תחביבים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMe, myself. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Me, myself. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)