לא פעם יצא לי לחשוב על הבית הישן שלי.

לפני שנתיים וחצי עברנו לגור בבית חדש לגמרי. זה שונה לגמרי- התריסים חשמליים, הגינה פורחת בשלל צבעים ויש שביל לכל אורכה, יש מרפסות, החדר שלי בכלל למטה, הכל נראה חדש ונקי יותר.

קראתי את הפוסט של נעמה, וזה גרם לי לחשוב על הבית הקודם שלי. כרגע אנחנו משכירים אותו. אני מפחדת שההורים שלי ימכרו אותו. אני מפחדת שיורידו את העצים בו, כבר הורידו אחד. אני גרתי בבית ההוא עד גיל עשר, מאז שנולדתי. גרנו בו תשע עשרה שנים, תמימות ויפות. 

אתם מכירים את זה שמישהו מספר לכם על משהו שעשה בבית שלו, ואתם לא יודעים איך הבית נראה, אז אתם פשוט מדמיינים אותו כמו הבית שלכם? או כשאני כותבת סיפור ומישהו נכנס הביתה או משהו, אני מדמיינת את זה כמו הבית שלי. אבל לא הבית הזה, אלא הבית הקודם, כמו שאני זוכרת אותו. אני כמעט ולא מדמיינת בתים כמו הבית הזה.

והשכנים כאן יותר טובים, וזו שכונה חדשה ויפה, התחילו לטפח אותה עם צמחים, גן שעשועים, מדרכות מסודרות... הבית יפה, מקסים, אני אוהבת אותו... חוץ מהגג השטוח. אבל בכל זאת יש משהו בבית הקודם, הבית הישן, משהו נוסטלגי, חיבור חזק כל כך. קשה שלא להתחבר למקום שחייתי בו תקופה ארוכה כל כך, ביחס לחיים שלי לפחות. עשור זו תקופה ארוכה בלי להתחשב בגיל בעצם.

ופוסט שלם יצא מזה שאני קצת מתגעגעת לבית הכוא, לאיך שהוא נראה, לגינה, לזה שהייתי משחקת בה, לבד או עם הכלבה שלי, לחלון שהייתי פותחת בלילה ולאור שמנורת הרחוב הפיצה... אני הכי מתגעגעת, באמת, לימים בהם הייתי שןכבת על הערסל ומביטה לשמיים, דרך הענפים הפורחים בצהוב של העץ שקרוראים לו מכנף נאה. היה גם בית על העץ תקופה ארוכה, שאחיי בנו ביחד אם אבא, וגם היו את הימים שאבא טיפס על הגג כדי לתקן את הרעפים. פעם הוא גם נפל מהגג, זה היה מפחיד, אבל במבט לאחור זה קצת מצחיק. מכל חלון העולם החיצוני נראה שונה. היה את שביל החצץ שחיבר בין הגינה הקדמית לאחורית, הדשא מקדימה, הגבעה המוזרה שהיתה מאחורה,המרפסת הקדמית שבה שתול עץ דקל ענק, שתמיד ליכלך את הדשא.

גאד, אני מתגעגעת לבית הזה. הזכרונות שעולים בי כמעט גורמים לי להרגיש שאני יושבת על המיטה ההיא, בחדר הנוא, ים החלון פתוח והצל על החפצים והרצפה.

עוד בית שאני מתגעגעת אליו, הבית של סבתא שלי, שמכרו כבר לפני חצי שנה. וזה לא בית ברחוב צדדי, הוא ברחוב ראשי, ובכל פעם שאנחנו עוברים שם אני בוהה בבניין עד שאנחנו חולפים על פניו, עם דמעות בעיניים. אני מפסיקה את כל המחשבות ונזכרת בכל מה שהיה שם... קודם כל בתקופה שאחרי סבתא, ואחר כך בתקופה שהיא היתה.

אלה אמרה לפני כמה ימים משהו שאני לא אשכח. זה באמת כמעט גרם לי לבכות, ולא בגלל שהיא פגעה בי...

היא אמרה שאני בטח בכלל לא אזכור כלום מסבתא. וזה כל כך לא נכון! בן דוד שלי לא יזכור, הוא תינוק. בת דודה שלי לא תזכור במעט, היא בת שש. אבל אני אזכור. אני חרטתי כל זיכרון כל כך עמוק בראש שלי, שאני לא אשכח את זה עוד הרבה שנים. אני לא אשכח שאהבתי כל כך לישון אצלה, כי היה לי כיף אצלה. אני לא אשכך שאהבתי אותה, וחיבקתי אותה, והיה לה חיבוק כל כך מקסים. אני לא אשכח שהיא היתה מציירת איתי, ועושה איתי יצירות, וףעילויות, ולקחה אותי לגן החיות והפגישה ביני לבין בת דודה שלי וגם ילדות שהיא שמרה עליהן, אני לא אשכח שהיו לה עשרה נכדים והיא בכל זאת התיחסה אליי כאילו אני נכדה יחידה.לכל אחד מאיתנו היא התייחסה כך.

והיא אף פעם לא כעסה עליי. פעמים אחדות היו שהיא בכלל כעסה על מישהו. והיא היתה מצחיקה אותי, והיא היתה לוקחת אותי לטיולים איתה, וגם לכל מני מקומות, ואני לא אשכח שפעם ישבנו ברחוב ואכלנו פלאפל. אני לא אשכח שהיא היתה מרדימה אותי, כשישנתי אצלה, בשירים וליטופים, וכשגדלתי היא דאגה לזה שלא יהיה לי רעש, ושלא יהיה קר, או חם, או חשוך, או מואר... היא דאגה להכל, תמיד. היא תאגה לכולם, תמיד. חוץ מלעצמה, כמובן...

והכורבא שלה, הכורסא שכל כך הזדהתה עם הבית שלה, המתנדנדת שיש לה משענת לרגליים, היא אצלנו עכשיו. ובמשך חודשיים בכלל לא העזתי לשבת על הכורסא הזאת, ועכשיו אני יושבת עליה כל הזמן. ואני לא יוזדעת מה מהדברים היו שלה לקחת, הציעו לי דברים אבל הם לא התאימו לי, אז פשוט יש לי תמונה שלה על השידה. תמונה שלה לפני המחלה, מחייכת, כדי שאני לא אשכח לעולם את החיוך שלה.

העיקר שכתבתי, לעצמי, שהלוואי והשנה הזאת תהיה עם פחות געגועים.

עריכה:

לוטם אומרת שאני בטח אהיה ילדה טובה כזאת, לא אשתה, לא אעשן (הל יה, בחיים לא), לא אהיה מרדנית כזאת...

יש לי הרגשה רעה לגבי זה.