כל כך הרבה זמן לא כתבתי כאן!

האמת שאיכזבתי את עצמי. אין קוראים בכלל, איבדתי כל מני קשרים, והכי חשוב-

פספסתי את יום ההולדת של הבלוג שלי...

אני כזאת נוראה לעצמי XD

אז לבלוג באיחור של חצי חודש היה יום הולדת. בעיקרון, זה בלוג סיפורים.

אז מזמן לא כתבתי כאן סיפור. ממש מזמן.

והנה השנה שיעורי ספרות הפכו להיות מעניינים יותר, כי למדנו שלושה שירים של רחל ואת האחרון ממש אהבתי... קיבלתי 90 ביום הורים D: ובשיעור הקודם התחלנו סיפור שהוא לדעתי ממש מדהים. לא סיימנו, אבל הסיפור כולו תיאורים, מלא רגש, ואני רוצה להתחיל להתאמן בתיאורים בהשראת הסיפור-

"אופק", מאת בנימין תמוז. לדעתי הוא סופר מדהים.

כל הפסקה הראשונה מוקדשת לתיאור נוף שילד רואה.

ויש תיאורים כל כך מקסימים, אתה יכול לדמיין תמונה שלמה שראש שלך לפרטי פרטים!

אז החלטתי לנסות.

בתחילת הבלוג, לקחתי שלוש תמונות וכתבתי להן סיפורים קצרים באלף מילים.

הפעם, אעשה את אותו הדבר, אבל בתיאורים.

אז בבקשה:

מחול השלכת

ביום סתיו סגריר, עמדה בבגדים דקים מן הראוי, ראתה את עלי העצים הבוערים בצבעי האש, כמעט שמתפתלים אל מול עיניה ומחממים את גופה הקפוא. כשעצמה עיניה, התגבר רחש המים השוצפים, כאילו איימו לקחתה ולשאת אותה למקומות אחרים, בודדים, בהם לא תוכל לראות שוב את יקיריה, רק את נופי העולם בגווניו הרבים. באיזו דרך תבחר ללכת אז? רק לרגע דימתה שהיא מועדת אל תוך הגלים, המים האכזריים דוחפים אותה מטה מטה, והיא נתקלת בסלעים שבתוך הנחל, דגים מכרסמים בעורה ובשרה מאיים לנשור מעליה מהקור העז. אך רגע לפני שמעדה פנימה אל תוך השחור, פקחה את עיניה, והנחל נראה שוב רגוע, קצף המים מלחך את בהונות רגליה כאילו מבקש ממנה לבוא ולהשתעשע איתו. אך היא חייכה, ואמרה בליבה, לא הפעם, כי אם היום גופה יקפא בתוך הקור ורוחה תעזוב אותה, תשוטט לעולם כי לא תוכל למצוא גוף לעצמה, גוף שלא יקפיא אותה כמעט, כמו קרחון גדול שצף בים של בדידות.

והרוח התפתל והניע את העלים הבוערים במחול השלכת, מעלה-מעלה, ושיערה התפתל גם הוא, בכמיהה לנשור מראשה כמו העלים הזהובים ולהתמזג בצבעו לתנועת הרוח הסוערת, המכה ללא הרף בכל כיוון אפשרי.

ובעודה עומדת אל מול הנחל החלקלק, הנראה כמו רצפה מלוטשת שתשבר במגע רגל, כיסה משהו גדול וחמים את כתפים הצנומות. היד שהניחה את המעיל על עורפה חבקה אותה ברוך, תומכת ומגנה, ונדמה היה שאילו לא היתה שם יד מלאכים זו - הרי שהיתה מתעופפת עם הרוח, נלקחת משם ברוך, בעדינות, כאחד מעלי השלכת שנקטף מעצו והשלים, כפיסת תצרף אחרונה, את מחול השלכת העדין.

עכשיו, אני יודעת שזה לא 1000 מילים אלה בסביבות 250, אבל לא נורא.

עכשיו אני אעשה לכם מיני שיעור ספרות על הסיפור.

מיד בהתחלה רואים שמשהו כאן לא בסדר. מישהי, כלשהי, עומדת, קופאת מקור ולובשת בגדים דקים, ופשוט עומדת ומסתכלת על הנוף! בוהה בעלים של שלכת, בוערים כשדבריה. אחר כך פתאום..

מים, שמאיימים לקחת אותה הרחק הרחק משם, רקחוק מיקיריה. אבל בעצם אז היא שואלת, לאן תבחר ללכת אז? משמע, היא לא בטוח תבחר לנסות לחזור, אלא אולי תעדיף לראות את העולם קודם, לחוות דברים.

ואז שוב- בהונות, משמע היא יחפה.

המילה בדידות חוזרת על עצמה, ואף על פי שהיא מזכירה יקירים אין להתעלם מהבדידות.

כל הזמן יש רמיזות לחופש, רצון לחופש- השיער שלה, וגם היא.

כתפיים צנומות- שוב, הזכרה של עוני, או שזה מבחירה? לשיקולכם.

ואז, היד- מצד אחד, יד מלאכים. אבל מצד שני, יד שמונעת ממנה את החופש, מחזירה אותה לקרקע, יד שמחברת למציאות.

ועכשיו תקראו את כל זה בתור דינוזאור עם משקפיים וקארה שצועק, תוקע מילים בערבית ויידיש ומדי פעם עובר נושא למשהו שבכלל לא קשור..

או שאם אתם פרותה, תדמיינו את ניצה המורה לספרות. זה נורא דומה.

מזל טוב מאוחר לבלוגי שלי :)

ליל"ט לי.