כמו איינשטיין, כמו ואן גוך, כמו מוצארט - כולם היו דיסלקטיים, וחלק גם היו משוגעים, ואומרים אפילו שרבים היו אוטיסטים בתפקוד גבוה.

אבל אם כל הדמויות הגאוניות האלו, אלה שלא הומצאו על ידי סופר או כותב של סדרה, כולם ניתנים להערצה - אבל לכולם היו בעיות כאלה או אחרות, בעיות קוגנטיביות או בעיות חשיבה או כתיבה או כל בעיה אחרת... מה נשאר לאנשים שהם לא כאלה?

אני מבינה את זה בהחלט, שאנשים אוטיסטים צריכים תקווה, וישמחו לקבל אותה. אני מבינה מקרוב אנשים דיסלקטיים, שיש להם מושא להערצה. אני לא אהיה שחקנית, ולא זמרת, אבל מעולם לא שמעתי על שחקן או זמר שהיה אוטיסט, או דיסלקט לצורך העניין, למרות שזה לא משנה.

אבל כל האלה עם התאוריות, שאיינשטיין היה גאון, וגם אוטיסט, וגם דיסלקט (למרות שנראה לי שזה נבדק) וגם משוגע, וגם חסר תקנה, וגם חסר משאבים... והגיע לגדולות. אבל איזה באסה שצריך להיות במקום נמוך מאוד בשביל לעלות (כי אם יש לך את כל זה אני משערת שאתה לא במצב מי יודע מה, אם זה נפשי או כלכלי או משפחתי או השד יודע מה), אבל אי אפשר לעתות גם מהאמצע?! 

אז סבבה, אז היו גאונים רבים עם בעיות. אז כל הכבוד להם שהם הצליחו. השאלה היא, אם צריך להוולד אוטיסט או דיסלקט בשביל להיות חשוב? כמובן, וזה די הגיוני, שמעריכים אנשים שקשה להם יותר מאנשים שפחות קשה להם. אבל מה עם המקום של אלה שקשה להם גם בלי זה? לא שקשה לי. אני חושבת שדווקא אני לא אחת שיכולה להתלונן, אבל אני רק תוהה. מעניין אם זה באמת נכון, כל התאוריות על אנשים שנפטרו לפני שהומצאו הבדיקות, אבל אם זה נכון, האם זה אומר שמי שלא נולד עם... כל דבר הנזכר לעיל, אין לו סיכוי להצליח?

I wonder.

רק בשביל להבהיר, אם זה לא היה ברור, אני ממש לא מזלזלת באנשים עם אוטיזם, דיסלקציה או כל בעיה אחרת, נפשית או מולדת או מה שזה לא יהיה. אני לא מתכוונת להגיד שיש לאנשים כאלה פחות סיכוי, ההיפך הוא הנכון - אני מנסה להבין אם הקשיים מביאים את ההצלחה, או שההצלחה מביאה איתה קשיים, ואם לא היו קשיים בהכרח היתה הצלחה?