לצייר זה בריחה, לקרוא זה בריחה, לשמוע מוזיקה זה בריחה, לראות סדרות כל היום זה בריחה. בריחה מהמציאות. אבל בריחה ממה, בעצם? ממה אני כבר בורחת? מהמשפחה שלי, שתודה לאל אוהבת אותי? מהחברות שלי, שתמיד מוכנות להיות לצדי? ממי לעזאזל אני בורחת כל הזמן?!

אני אוהבת לצייר כי זה מכניס אותי לעולם שלי. אני אוהבת לקרוא כי זה מכניס אותי לעולם אחר. אני אוהבת לשנוע מוזיקה כי זה מפעיל לי את הרגשות בתוך המוח (זה הסמים החוקיים שלי :). אני אוהבת לראות סדרות כי זה מכניס אותי לעמדה נייטרלית, שלא עושה כלום, ויכולה רק לצפות מהצד ברצף של אירועים שנקבעו מראש על ידי מישהו אחר.

אני גם אוהבת משחקי מחשב, אבל פחות מסדרות, כי במשחקים צריך לחשוב ולפעול בעצמך, ואתה גם בדרך כלל מישהו חשוב שסוחף אחריו אנשים או משהו כזה... זה כל כך לא אני...

מתי אני אפסיק לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה? כנראה שלעולם לא.

אוף, דאמיט, למה אני חייבת להיות כל כך נורמאלית? ולמה אני כל כך רוצה להיות לא נורמאלית, כל כך רוצה, אבל פחדנית שכמוני לא מעזה להגיד שום דבר, לאף אחד. חוץ מאנשים בודדים, שלא יכולים לעשות שום דבר בנושא.

ואני חולמת בהקיץ על הימים בהם אני אהיה חופשיה, ואקנה מה שבא לי, ואראה איך שבא לי, ואעשה מה שבא לי. אבל תמיד נשבר לי החלום המתוק לרסיסים כשאני חושבת על זה שמה שאני עושה עכשיו משפיע על העתיד הסגול הזה (כי אני לא רוצה עתיד ורוד, ורוד זה צבע מעצבן), וכרגע אני לא עושה כלום.

ובנימה כה נורמאלית זו,

אוף.

נ.ב: אני מרגישה כל כך לא בנוח עם זה שאנשים אומרים לי שאני יפה. כל כך מוזר לי. ומישהו אשכרה התחיל איתי, בחור בן איזה עשרים. זה כל כך מטריד, וגורם לי לרצות לשים על עצמי קפוצ׳ון גדול ושחור שמגיע עד הרצפה ולכסות איתו את הפרצוף, השיער והגוף כולו. דאמיט, תתעלמו מהפסקא הזו. אני פשוט שונאת שאנשים אומרים לי מה הם חושבים עליי. שונאת.

בכיינית שכמוני ><