"חייכי את החיוך המפורסם שלך, את מקסימה,״

ליסה מהנהנת בפנים רציניות. החוצץ היחיד בינה לבין אלפי האנשים הממתינים לה הוא וילון כבד, עשוי קטיפה אדומה.

היא שומעת את קולו של המנחה מציג, בזו אחר זו, את המתמודדות האחרות. היה ברור שהיא תנצח. הקהל שהצביע בעבורה הכיר אותה מהופעותיה בסרטים, ומהפעמים הרבות בהן זכתה בתחרויות יופי שונות.

שיערה השחור, עורה הצח כשלג ועיניה הגדולות תרמו לה רבות בהשגת התפקיד הראשי בסרט ״שלגיה״. היא זכתה, היא ולא אחרת, והיא צריכה להיות המאושרת באדם.

והם מחכים. מצפים ל״שלגיה״ המאושרת, שתצעד אל קדמת הבמה בחיוך קורן ועיניים בורקות. ליסה מחייכת על במות, ושטיחים אדומים. ליסה גורמת לעולם לבכות איתה כשהיא בוכה, ולצחוק איתה כשהיא צוחקת. ליסה אהודה על אלפי אנשים בעולם כולו. לפעמים, ליסה רק רוצה לנוח מכל ההמולה שסביבה.

היא עוצמת את עיניה, והמסך עולה באטיות. האור המסנוור חודר דרך עפעפיה, והיא מרגישה איך אלפי עיניים ננעצות בה. צווחות ושריקות מקדמות את פניה, וקול מחיאות הכפיים מחריש את אוזניה. במקום לחייך אל הצופים, ליסה מצמידה את כפות ידיה לאוזניה בחזקה, ומחכה שהרעש ישכח. כשכולם משתתקים, ומביטים בה בתמהון, היא מסירה את ידיה מאוזניה באטיות, ופוקחת את עיניה. היא מתקדמת בחינניות טבעית לעבר המיקרופון.

״אני רק בת שבע,״ היא אומרת, ורצה אל מחוץ לאולם.