*אנחה*

יש לי עוד שבעה חודשים בערך. בעוד שבעה חודשים...

(עם

המון

תקווה)

אני אהיה דודה.

בלי פחד.

האמת, ציפיתי להתרגש יותר. אולי זה חלק מזה שאני תמיד יודעת, אני תמיד מרגישה דברים כאלה מראש...

נגיד כששמעתי את אחותי מדברת בטלפון עם אח שלי כשהוא הציע לאשתו נישואים, לפני שהוא סיפר לנו, ידעתי על מה מדובר. פשוט ידעתי.

וכשדודה שלי סיפרה שהיא בהריון בפעם השניה (אני ממש לא זוכרת את הפעם הראשונה), אז הבנתי כבה מתחילת השיחה.

והיום, כשאח שלי ואשתו התחילו לדבר על הניתוח לייזר לעיניים,

אני ידעתי.

ממש ראיתי את זה בעיניים שלה, את איך שהיא מתאפקת לא לספר עדיין, את איך שהם רוצים כבר שזה יצא.

וממש, ממש לא ידעתי איך להגיב. אני אוהבת אותם, ואני אוהב את הילד שלהם, ואשתדל להיות הדודה הכי טובה בעולם... כמו שדודה שלי היתה פעם. האחיינים שלי יזכו לדודה צעירה מאוד עם, ככל הנראה, הרבה זמן פנוי בשבילם.

אני מדמיינת. זה קצת מפחיד, בהתחשב ברמת הקרבה שלנו אל אח שלי, ובעיקר אל אשתו, ואל המתח שתמיד קיים... אולי תינוק יפתור את הכל. אולי תינוק ירחיק אותנו עוד יותר.

נקווה לטוב.

זה רק שבוע עשירי. יש זמן.