*אפרת אל תגיבי על זה*

מה שבאמת הכי מעצבן אותי בדור של היום זה לא ההתמכרות למכונות ולא הניוון שלנו ולא הטמטום (לא כולם אשמם בזה שהם לא מחונכים) ולא הגזענות ולא האדישות לעולם כי כל זה בעיות מוכרות שמה לעשות חלק מהן אפילו לי יש לפעמים.

מה שמעצבן אותי זה הקטע הזה של רגשות. פעם החליטו לתת ביטוי לרגשות, ואני לא חושבת שמישהו שעלה על זה גם חשב על אנשים שיקחו את זה לרעה. אבל בעצם תמיד יש מי שיקח את זה לרעה, לא?

תראו למשל במלחמת העולם השניה. אנשים נלחמו על החיים שלהם ברעב במחלות במוות בכאב ובהשפלה. אז איך אתם מסבירים את זה שבימינו יש אנשים, ובעיקר בני נוער ואני אחזור לזה אחר כך, שנעלבים מאנשים אחרים עד עמקי נשמתם ומתאבדים? או שהם מתאבדים כי יש להם יותר מדי רגשות?

אותו הדבר עם חותכי הורידים וחבריהם. אני מאוד מצטערת לזלזל בבעיות נפשיות של אנשים אבל יש גבול. אתה מרגיש ריק, או שאתה מרגיש שאתה הולך להתפוצץ, או שאתה שונא את עצמך, אז אתה פוגע בעצמך.

אני ניסיתי להבין בכל דרך שמצאתי למה לפגוע בעצמך עוזר לך להתמודד עם זה שאתה פגוע.

או בכלל לא פגוע, סתם ריקני. או חושב שאתה שמן.

איך זה הגיע לזה

איך בתוך שבעים שמונים שנה בני אדם הפכו מיצורים שנלחמים על זכות הקיום שלהם ליצורים שמרחמים על עצמם?

גם לי יש רגשות ריקנות! גם לי יש דכאונות! גם אני הייתי בנקודת שפל לא פחות מרוב האנשים בני גילי. אז איך לעזאזל זה הגיע למצב שאני ממשיכה הלאה ובן אדם שלידי כותב מכתב התאבדות ומחכה ליום שהוא יצטרך להשתמש בו? כן. מחכה ליום. מחכה.

מעניין אותי מה חולי סרטן מרגישים עם כל האנשים האלה. הם סובלים יום יום, פיזית ונפשית, ולידם במחלקה בפסיכיאטרית יש ילדים שמרגישים ריקניים אז הם מנסים למות.

מנסים לחיות. ומנסים למות.

מה אתם חושבים שלי לא היו מחשבות של ״מה הטעם״ ו״עדיף למות״ ו״למה אנחנו קיימים בכלל״? ברור שכן. הרי זה הפך למין משהו שכל אחד חייב לעבור לפני שהוא בוגר.

אבל לא. אצלי זה משהו אחר. אצלי זה אחרת כי אני.... אחרת. כי כל אחד שונה. כי אתה מיוחד ושונה מכל העולם ואימו מסכן שמרחם על עצמו אבל לא רוצה שירחמו עליו.

אז אם מישהו כל כך לא רוצה שירחמו עליו למה הוא חותך את עצמו

מה הוא משיג בזה

זה יותר מטומטם מסמים אני מצטערת מאוד אבל סמים לפחות נותן לך הרגשת אופוריה והיי שאתה לא מרגיש כלום.

זה רק גורם שיהיה לך כואב. ביד. וזהו.

אז לחברתי היקרה שמתלוננת כשאני נוגעת לה בחתכים בטעות,

היום זה לא היה בטעות. וכל כך כל כך בא לי לתפוס לה את היד, לתלוש לה את הפלסטרים וללחוץ לה על זה הכי חזק שאני יכולה. וגם בא לי לדרוך לה על הפרצוף אבל זה פחות ישים. בא לי לדרוך על הפרצוף של כל כך הרבה אנשים. 

רגע רגע: אני עכשיו עצבנית. אבל אני אקח סכין יפנית ואחתוך את היד שלי אתם חושבים שאני אכעס פחות? לא נראה לי. זה רק יכאב. זה פשוט יכאב ואז אני אצטרך להתמודד עם הכעס וגם עם הכאב.

אז אם צריך להתמודד עם זה בין כה וכה למה להוסיף לזה גם סצנת מסכנות ורחמים עצמיים?

*אני רק רוצה להגיד שאני מאוד עצבנית בזמן האחרון וספציפית עכשיו על הנושא הזה, אבל וזה אבל גדול: יש אנשים שעברו התעללות בחיים שלהם שגורמת להם לפגיעה עצמית בגלל בעיות נפשיות חמורות, וזה נגרם מההתעללות שהם חוו. אני לא מאשימה אנשים כאלה, הם רגילים להתעללות הזאת והמוח שלהם לא מסונכרן עם עצמו. לא לאנשים כאלה התכוונתי.*