תראו אתי, לא כותבת חודשים ואז עושה שני פוסטים באותו לילה שלפהי מבחן במתמטיקה. חה.
ולעניין:
כבר מזמן רציתי לעשות את הפוסט הזה.
זה לא נכתב כדי לשכנע אף אחד, ולא כדי לעצבן, ולא כדי להעליב ולא כדי שום דבר חוץ מלפרוק את המחשבות שלי.
אז זהו.
ושאף אחד לא יעלב.
למה אלמוג לא מאמינה באלוהים?
מלבד חוסר ההגיון שברעיון זה, והעובדה שאלמוג היא אדם ריאלי, יש לי סיפוק נוסף לספר:
היה היתה ילדה קטנה וחמודה עם צמה בלונדינית שהאמינה באלוהים. למה? כי ככה כולם. כי ככה לימדו אותה בבית ספר, בחברה, בעולם. ככה זה וזהו זה, יהודים זה עם נבחר וכו׳ וכו׳.
ואז היה היום שאחותה שאלה אותה, ״אלמוג, את מאמינה באלוהים?״ ואז אלמוג מיהרה לענות בחיוב. אחותה הביטה בה ואז אמרה, ״זה יעבור לך.״
באותו זמן, אלמוג מאוד נעלבה מאחותה. בהמשך התברר שאחותה צדקה לגמרי. זה היה למעשה המשפט הכי מדוייק שהיא אמרה לה אי פעם, וגם אותו משפט שזרק זרעים של ספק לאדמה התמימה שלה.
מה שהשקה את הזרעים האלו ועזר להם לגדול, היה זרזיף קטן של ידע שיש עוש אנשים שלא מאמינים בקיום אל. בהתחלה זה נראה אבסורדי, אחר כך מתקבל, ואז אפילו הגיוני. התה לאלמוג ילדה בכיתה, ילדה די דומה לה מבחינה משפחתית ותרבותית, והן היו שונות מרוב ילדי הכיתה. בכיתה ב׳ עשו הילדים המקובלים בכיתה מן משאל: שאלו את רוב הילדים, בעיקר הפחות מקובלים, אם הם מאמינים באלוהים. הילדה, שכרגע נקרא לה מאיה, ענתה שלא. ואז - סקנדל. כולם מופתעים, מזועזעים, איך היא מעזה?! את אלמוג שאלו לאחר מכן, והיא מיהרה להשיב שכן, גם אם היתה בה חמת הספק, שכן היא לא היתה מעוניינת בהצדות נוספות, תודה רבה.
אבל על מאיה התנפלו. כעסו, האשימו, קיללו, אפילו קראו לה נאצית. היא לא ממש התייחסה, לא מבחוץ לפחות. זה די פחת ככל שעבר הזמן, אבל רק בכיתה ו׳ זה נפסק. אז, אלמוג כבר היתה ילדה אחרת לגמרי - כן, עדיין קטנה ובלונדינית, אבל הרבה פחות שמחה. הרבה פחות מנסה להתחבב על השאר. הרבה פחות מאמינה ב-משהו. אלמוג בכיתה ו׳ היתה די בדאון. זה היה מקום לא טוב, שלשמחתה היא יצאה ממנו.
כבר אז היא הרגישה חצויה לגבי עניין הדת. חגים והכל, זה כיף, זה מסורת, את זה היא אהבה ועדיין אוהבת (במידה). אבל דוד שלה, הדתי, ומה שהוא עושה לילדים שלו? היא ריחמה עליהם בגלל אורח החיים הנורא הזה. היא שנאה את זה. ועדיין די שונאת. מילא כל אדם ודרכו, אבל לכפות את זה על הילדים שלו...?
כיתה ו׳ גם היתה. אותה תקופה שבה סבתא של אלמוג חלתה. בסרטן. אלמוג לא ממש ידעה שסרטן זו מחלה כמעט חשוכת מרפא, בעיקר בגיל מבוגר. ואלמוג ההיא החליטה לקחת את שמץ האמונה באל שעוד נשארה בה, לקחת את הטוש המחיק והלוח שלה, ולכתוב. מילים תמיד היו דרך המוצא של אלמוג, ואמנם היא ידעה שתפילות בריאות לא עוזרות, מנסיון קודם ולא זמן רב לפני זה כשאחיה של סבתה נפטר, אבל היא כתבה. היא בכתה וכתבה, התביישה בזה שהיא כותבת את זה, אבל היא היתה על סף, על קרע דק, על סדק, והתפילות שהיא כתבה על הלוח הזה היו יכולות להיות אלה שיסתמו את הסדק לעולם ללא אמונה באל, או להיות אלה שיפתחו אותו.
אתם כבר יכולים לנחש מה באמת קרה, אבל לא אחסוך מכם פירוט:
אלמוג נשבעה לאלוהים ונשבעה לעצמה, שאם סבתא שלה לא תמות מהסרטן, לא תמות עוד שנים ארוכות - היא תאמין. היא תאמין שהאל קיים, עם. כל הסתירות המדעיות והמוסריות, ואולי אפילו תקפיד יותר על מצוות, רק שיציל את סבתא. רק שיציל אותה.
אז אלמוג כתבה תפילות, וביקשה, ונשבעה, והתחננה. אבל לא משנה אם אלוהים קיים או לא קיים, את אלמוג הוא לא שמע.
סבתא מתה.
כשאלמוג שמעה, נשברו בה כל כך הרבה דברים מבפנים:
כל שמץ של תקווה, של אמונה. כל שמץ של תמימות נגוז ונעלם. זו היתה תחילתו שת פרק חדש בחייה, זה היה אירוע ה״לפני״ ו״אחרי״ של אלמוג. יהיו עוד בעתיד, כמובן, אבל כרגע זהו האירוע המרכזי. זכרו, היא רק בת 14.
באלמוג הכל נשבר, וכן גם הסדק. כי לשבועה של אלמוג היו שני צדדים. צד אחד של תפילה ובקשה, אבל הצד השני אפל הרבה יותר. אלמוג הפסיקה להאמין. וזה לא רק שהיא לא האמינה, לא מאמינה בו, בגלל שלא הקשיב לשבועתה, בגלל שזה לא הגיוני שהוא קיים, בגלל שזה נראה לה מטופש.
אלמוג הפסיקה להאמין כי היא לא רצתה להאמין.
בתנ״ך ובתפילות אומרים מאות פעמים את המילים ״טוב״ ״רחמן״ ״אוהב״ בהקשר לאל האחד והיחיד בשמיים ובארץ ובכל מקום.
אלמוג לא ראתה את זה. איפה הרחמים? איפה האהבה, הגאולה טוב הלב? מעבר לכך שאלמוג לא רצתה לכבד מישהו כמו האלוהים, לא רצתה לאהוב אותו, לא רצתה להודות לו על שום דבר (באותו זמן קיוותה שמחשבות אלה יגרמו לברק לפגוע בה ולהרוג אותה בו במקום. מיותר לציין שזה לא קרה).
אלמוג לא רצתה להאמין שהאל הזה יכול לעשות משהו כזה להיות כזה. פלא שבני ישראל בתקופת התנ״ך חטאו לו נון-סטופ? האל הזה יצר אותם בשביל שיהיה מי שיסגוד לו, אחרת לא היה אף אחד שיעריך את מעשה ידיו. הוא רדה בהם, והרג אותם סתם כך. אם הוא כזה טוב ורחמן, למה המציא את המוות? הסבל? הכאב? הפחד, האכזבה, הרוע, השנאה? למה יצר יצורים נוראיים ומרושעים הטורפים זה את זה וחוטאים לו וחוטאים לעולם והורסים את העולם שהוא עצמו יצר? למה לא יצר אותנו למשל כנועים, למה לא עשה שכל בני האדם יאהבו אותו ויסגד לו, אם הוא כל כך כועס כשהם לא, והוא כל יכול?
ולמה שיהיה אי צדק שכזה, שהוא יהיה כל יכול ואנחנו חייבים לעבוד אותו?
אלמוג לא רצתה להאמין שאל כזה קיים. היא לא רצתה לחשוב שעליה להעריץ את אותו אחד שהרג את האנשים שהיא אוהבת, זה שהיא התפללה אליו וביקשה ממנו בכל לשון שידעה שלא יקח ממנה אדם יקר לה, והוא התעלם?
לא. יש כאן יותר מסתם אי רצון להעריץ אל כזה. יש פה אי רצון להאמין שאי צדק כזה קיים, להאמין שרוע כזה קיים, להאמין שהיא חייבת להיות כנועה לכוח עליון שיכול לתת ולקחת ממנה כל דבר, גם אם היא לא עשתה שום דבר רע. היא לא רצתה להאמין שמישהו שולט בחייה. היא עדיין רוצה להאמין שיום אחד היא התיה ברשות עצמה, ואף אחד לא ישלוט בה, היא תעשה מה שבא לה, והיא תהיה הבנאדם שהכי מדוייק לו בעולם המשפט ״אין לה אלוהים״.
כי לי אין אלוהים. אין לי שרך אחרת לראות את העולם. זה או שיש אל ענק שמשחק בנו כבובות, או שאין, והכל קורה כמו שהוא קורה בלי סיבה מיוחדת, אלא מתוצאות של מעשים של בני אדם. בני אדם בלבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
