תמיד שואלים ילדים קטנם מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. אבל בתכלס, מה הם יודעים?
אני, בתור ילדה קטנה, מעולם לא ידעתי מה לענות. בחיי שלא. חשבתי וחשבתי - ידעתי שאני לא רוצה להיות רופאה, וגם לא מורה. ידעתי שאני לא רוצה להיות מוכרת בחנות ולא שוטרת וממש לא פוליטיקאית.
אבל מה כן רציתי להיות?
פעם חשבתי במעורפל, שאולי אהיה מעצבת אופנה. המחשבה הזו עדיין חולפת בראשי לעתים, אבל היא לא באמת מה שאעשה יום אחד ואני יודעת את זה - אלא אם כן יהיה לי מלא כסף מאיזו סיבה ומלא זמן לעשות מה שאני רוצה.
אבל אם לומר לכם את האמת, הדבר שאני הכי רוצה בעולם, זה שכשיהיו לי ילדים וישאלו בגן או בכיתה במה אמא שלך עובדת - אחד יגיד מזכירה, אחר יגיד רופאה, השלישי יגיד מנקה והרביעי יגיד מנהלת סניף בנק. אבל הילדים שלי יוכלו להגיד (ואם אני אחנך אותם כראוי, בגאווה) ״אמא שלי סופרת״.
בימינו לא חסרות נערות בנות 12-16 שאומרות ״אני רוצה להיות סופרת ולכתוב ספרים על אהבה ונעורים״. אבל כמובן, בדרך כמעט בלתי נמנעת, אני רואה את עצמי שונה מכולם (הלא כל אחד רואה עצמו כך? ואם כן, במה אנו שונים? פילוסופיה זה מעניין, אך את זה למשל לעולם לא אלמד).
אני רואה את עצמי, באמת ובתמים, יום אחד עוברת בחנות ספרים ומסתכלת על ספר הנושא את השם שלי.
אם אסתכל על כל מהלך חיי ומה שעשיתי בכל יום ביומו מאז שנולדתי, תמיד תמיד התחברתי לספרות והאמנות. נכון, אני יחסית טובה במתמטיקה והבחן בפיזיקה היה לי ממש, ממש קל, וביולוגיה וכימיה הם נושאים מאוד מעניינים לדעתי - אבל הצד הזה הוא מין צד לתחביבים. רוב האנשים רואים את זה כצד ה״נכון״, הצד שיתן לך יום אחד עבודה לפרנס משפחה, ואת הצד האמנותי - זה הצד לתחביבים, בשעת הפנאי, שרוב האנשים לא מתעסקים בהם כשיש להם עבודה וילדים.
אבל שאלה לי אליכם: למה זה? למה הצד האמנותי שבי לא יכול להיות הצד המנצח?
אולי עתיד בלהיות ציירת אין לי, אף על פי שאני אוהבת את זה וטובה בזה, אבל אני אחרי הכל, עם כל האמנות שבי, בנאדם ריאלי (ולא, זה לא סותר) ואני מבינה שמעטים וספורים האנשים ברחבי העולם שבאמת מתפרנסים ממכירת עבודות האמנות שלהם, או מהצגתם במקומות ציבוריים. זה ידוע: מי שלומד אמנות בהשכלה גבוהה - הופך להיות מורה, או מרצה. וזה לא מה שאני רוצה.
אז מה אני כן רוצה? קרה דבר ויום אחד גיליתי שאני ברוכת כשרונות. כמובן, ידעתי תמיד שאני יכולה ואוהבת לכתוב ולצייר, אבל בשלב מסויים הבנתי במכה אחת: לא כולם יכולים. וגם לא כולם יכולים לעשות עוד כל כך הרבה דברים, דברים שוליים אך חשובים, שאני כן יכולה.
ולכולנו כשרונות, וכולנו יכולים. אבל זהו פוסט אגואיסטי ואנוכי שלשם שינוי נועד כדי לדבר עליי, על עצמי ורק על עצמי.
אז הדבר השני שמשך אותי הוא הכתיבה, כמובן. ממתי אני כותבת, ישאלו? נהגתי לומר ״מאז שאני יודעת איך״, אבל זה לא נכון - הייתי מכתיבה לאמי שירים וחלומות שהמצאתי בעצמי, ובגיל 5-6, כשלמדתי לכתוב באמת, התחלתי לכתוב סיפורים ושירים, ותתפלאו, אני זוכרת את רובם. יש את הסיפור על הילדה שאכלה תפוח, יש את השיר (האהוב עליי כל כך! ומקושט בציור עם טושים צבעוניים) על העפיפון, שהוא מהיר כמו חץ, הוא מהיר כמו נץ. היו לי לא מעט סיפורים על חיות - חיות שרבות ומשלימות, חתול ועכבר שרודפים זה אחרי זה בבית, ובכולם גם היו ציורים מושקעים מאוד שעבדתי אליהם שעות. כן, גם בגיל שבע הייתי מסוגלת לשבת על הרצפה עם סלסילת עפרונות ולצייר עשרה ציורים במשך שעתיים. פעם אפילו כתבתי קומיקס על מיני ומיקי מאוס, וציירתי אותם. גם להרבה מהציורים שלי שלא היה כתוב בהם כלום היו סיפורים, וגם כשהייתי משחקת בצעצועים או בבובות היו סיפורים שלמים - שרובם היו למען האמת מאוד דומים, אבל היתה עלילה שלמה.
בגלל זה גם אהבתי לשחק לבד, אבל זה לא הנושא.
סיפורים ארוכים התחלתי לכתוב בערך בגיל שמונה. יש לי בסביבות 11 מחברות שבהן כתבתי/כותבת סיפורים, בישנות יותר יש גם המון ציורים.
דודה שלי תמיד אמרה שאני צריכה להיות סופרת. עד היום היא לוחצת ואומרת, אני צריכה להוציא את הספרים שלי לאור.
אבל היא מעולם לא קראה סיפור שכתבתי אחרי גיל 10. אחרי גיל 10 הכל הפך להיות הרבה יותר רציני (עד כמה שאפשר) והתמעטו הציורים ברוב בסיפורים. היום אני כבר שוקדת על סיפור אחד - למען האמת אני כותבת אותו למעלה מחצי שנה, אולי אפילו שנה, אני לא בטוחה. ספרים לא נכתבים ביום ולא בשנה, זה ברור לי, אבל כבר חודשים אני מחכה ליום שבו אכתוב את המילה האחרונה בספר (מן הסתם גם אאלץ להקליד הכל כי אני כותבת במחברות, אבל זה לא נורא, ככה גם עושים תיקונים ועריכות) ואוכל לגשת לאמא שלי ולומר, ״אמא, אני רוצה להוציא לאור ספר.״
הרצון הזה להוציא ספר, הוא נובע מצורך לפרסם את הכתב שלי, לפרסם את העולם שלי, את מה שהולך לי בראש. אבל לא רק הצורך הזה מניע אותי - אלא גם הצורך לכתוב, הצורך הבוער בתוכי להוציא את העולם שבתוך הראש שלי אל הדף - כי מה לעשות שיש לי בראש מאות ואלפי עולמות שונים ודומים, וחלק מהם בעלי עלילה וחלק לא, ולכל דמות ודמות יש רקע ועתיד, ורובן הגדול לעולם לא יזכה להראות על ידי מישהו מלבדי. אבל הצורך להמציא אותם, ליצור אותם, לכתוב אותם ולהביע את עצמי דרכם - לזה אני פשוט לא יכולה להתנגד.
אני לא צופה שאהיה סופרת מפורסמת כלל וכלל, לא ברמה של ג׳יי קיי רולינג, לא ברמה של ג׳ון גרין ולא ברמה של דוד גרוסמן. אני לא מצפה שיעשו מהספר שלי סרט ואני לא מצפה שהוא יהיה על המדפים יותר ממספר חודשים. אבל מה שאני כן מצפה, ורוצה, זה שהספר שלי יגיע לידיים של אנשים שאני לא מכירה בכלל, והם יוכלו לקרוא את העולם הפנימי שלי, את הדמיון שלמ, להתחבר לעולם שלי - ואולי יום אחד מישהו יכתוב מכתב, או ביקורת באינטרנט, או אפילו תגובה באיזה בלוג. ואז אני אדע שמישהו קרא, ואני אדע שמישהו, אי שם בארץ ישראל (כי שוב, אני ריאלית ויודעת מה הסיכוי שהספר שלי יגיע לכולם הרחב) אהב את מה שכתבתי, וזה עשה לו טוב, ומשהו במה שאני עשיתי, אפילו משפט קטן, יתן למישהו אי-שם השראה, או חומר למחשבה, או סתם הזדהות.
וזאת הסיבה שבגללה אני רוצה להיות סופרת. אולי אני בכלל אעבוד במקצוע רגיל (כמו שזה נראה היום, הדבר הכי קרוב למשהו שארצה להיות חוץ מסופרת או אמנית זה ללמוד פסיכולוגיה. לאו דווקא שאני רוצה להיות פסיכולוגית), אבל אני גם אכתוב ספר, ועם המון תקווה - ספרים.
הייתי מתה לא להיות בעבודה קבועה ובמקום זה לשבת בבית, לכתוב שירים וסיפורים ולצייר ציורים שאולי אמכור יום אחד, ואז לקחת את הילדים שיהיו לי מבית הספר ולספר להם סיפורים שאני המצאתי ולשחק איתם ובערב לקרוא איזה ספר.
תאמינו לי שאלו החיים שהייתי רוצה יותר מכל דבר בעולם, אבל החיים לא ורודים. למען האמת, הם גם לא אפורים - הם מלאי גוונים וצבעים.
אבל אחרי הכל, אני מאמינה שהחלום שלי להיות סופרת יכול להתגשם. אני מאמינה שמה שאני כותבת יכול להיות מספיק טוב בשביל הוצאת ספרים.
זה כל כך מוזר להגיד את זה, באמת שכן, אבל אני מאמינה בעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
