מלמדים מתמטיקה. כי זה חשוב מאוד מתמטיקה, זה הנושא הכי חשוב בלימודים! אחרת איך תהיה מהנדס/פיזיקאי/כימאי/חוקר/דוקטור/עוד עובד אינטל שקורע את התחת עד שבע בערב בלי לראות את הילדים?
מי לא רצה להיות אחד כזה?!
צריך ללמוד טוב ולהשיג ציונים טובים בהכל. את לא יכולה לדעת מה תהיי כשתהיי גדולה!
אנגלית זה חשוב, וביולוגיה ופיזיקה כמובן. השאר זה... חפיף. שיהיה ציון טוב, שיעשה יפה בתעודה.
אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומרת שלדעתי עוד שעה לקרוא ספר זה חשוב יותר משעה העשרה במתמטיקה. כן כן, מה שקראתם, הספר יותר חשוב מהמתמטיקה.
למה?
זה לא ברור?
קודם כל, אני לא אוהבת מתמטיקה. אני כן אוהבת ספרים.
שנית, אני לא הולכת לעבוד במשהו שכולל בו מתמטיקה. פשוט לא.
דבר שלישי והכי חשוב - אני מרגישה שמספרים אני לומדת יותר. מהספר פנטזיה שאני קוראת אני מפיקה יותר ידע ומפתחת את המוח והחשיבה שלי מאשר בשיעור מתמטיקה שנכפה עליי בשביל ״להעשיר את הידע״, כי אם אני לא רוצה - לא נכנס כלום. וזהו.
אז למה לא מלמדים בבית הספר, למשל, שיעור של ידע כללי? שיעור של אקטואליה? ואל תגידו לי שבשביל זה יש שיעור מחנך. בשעת מחנך יש מורה מעצבנת שמדברת לפחות חצי שיעור על הטיול השנתי ועל הצבע לחולצה ועל הפרעות ועל ציונים ואז מראה מצגת מטומטמת על גיל ההתבגות.
זה לא מה שאני רוצה.
אני רצה שיעור שבו ילמדו אותנו את הדברים החשובים באמת: איך להתמודד עם בעיות. איך לעמוד על שלך. איך לבקש עזרה. איך לדעת שאתה צריך עזרה. איך לנהל את המערכות יחסים שלך בצורה תקנית ובלי להרוס אותן שוב ושוב.
ומה שבאמת רציתי לדבר עליו והכי חשוב לי, איך לדבר עם אנשים.
אני לא מסוגלת לדבר עם אנשים.
חברים שלי? סבבה לגמרי. משפחה שלי? מעולה. המחנכת שלי? אפילו שאני לא סובלת אותה אני מסוגלת. אבל למשל המחרה לאנגלית רצתה לדבר איתי. לא לנזוף בי, רק להגיד לי משהו בפרטיות, פנים מול פנים. וממש נבהלתי. לא ממה שהיא הולכת להגיד לי - מזה שהיא הולכת לדבר איתי, פנים אל פנים, להסתכל לי בעיניים, ואני גם אצטרך להגיב.
מול קבוצה אני עוד בסדר, בעיקר כשאני מוכנה מראש.
אבל היום דיברתי עם אמא שלי עם המנהלת. לא הייתי מוכנה שנלך עד שנדבר איתה, כי אני לא יכולה לגשת אליה לבד. פשוט לא.
יש לי מין חרדה כזאת, לא יודעת איך לקרוא לזה, לדבר עם אנשים בפנים. להגיד מה אני חושבת בפנים להקשיב למישהו אומר לי משהו שקשור אליי ולא לבכות. להסתכל למנהלת בעיניים במשך כמה דקות בלי להזיז את העיניים. היא לא נזפה בי, היא לא כעסה בכלל. לא עשיתי שום דבר, להיפך, היא סוג של בערך קינד אוף החמיאה לי, למרות שלא ממש. והעיניים שלי החלו לדמוע. חשבתי על מה שהיא אומרת עד שלב מסויים, ואז כבר התעסקתי בדמעות, שלא יברחו. למה זה קורה לי? למה אני לא יכולה לדבר עם מישהו שהוא טיפה עוין - או אפילו לא עוין, אבל לא בטוח שחיובי - בלי להתחיל לדמוע ולהרגיש רע לגבי זה?
כשהלכנו בכיתי עוד. לאו דווקא בגלל השיחה, אלה בגלל שהרגשתי מאוכזבת מעצמי. פשוט התחלתי לדמוע שם מולה, ללא שום סיבה גלויה לעין, לפחות מבחינתה - ואני ממש מפחדת. אני מפחדת לדבר עם אנדים. אני יכולה פתאום לפקוץ בבכי.
ושתבינו, אני לא בוכה כשאני עצובה מסדרת טלויזיה, ובקושי מספרים, אלא רק כשאני ממש פגועה. ממש פגועה. או כשאני חושבת על סבתא שלי שנפטרה, או כשאני נפגעת ממישהו ממש, או כשאני מאוכזבת מעצמי. או כשאני אובדת עצות. באות רגע מול המנהלת, הייתי ממש אובדת עצות, ממש חסרת כיוון, וחסרת מילים. לא יכולתי לעמוד בפני זה, לא משנה כמה פעמים עיקמתי את הפה ונשכתי את השפה ולא מצמצתי. המשכתי אחר כך כי אמרתי לאמא שלי שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה, עם שיחת כאלה מול אנשים. שיחות עוינות, מול אדם אחר, פנים אל פנים, זו החולשה שלי. עם אנשים חדשים זה מילא, קשה אבל מסתדרים. עם אנשים מוסמכים ממני זה עוד בסדר.
אבל הכי נורא זה כשצועקים עליי. אז אני בטוח מתחילה לבכות, לא משנה מה קורה בכלל - אני מתחילה גם לרעוד לפעמים. ולכעוס על עצמי שאני כזאת.
בכיתה ז׳ המורה למתמטיקה כעסה עליי בסוף השיעור. לא עשיתי כלום, אבל היא צעקה עליי, פעם ראשונה בחיי בערך. היה צלצול וכולם הלכו חוץ ממני והחברות שלי, והתחלתי לבכות כשארזתי את החפצים. תשאול אותי למה, אני לא יכולה לענות.
היתה גם פעם שאני וארולי הגענו באיחור לאיזה שיעור ולא באשמתנו, והמורה צרחה עלינו במלוא גרונה, וארולי אפילו כמעט בכתה ממנה - אבל אני בכיתי כל כך שלא יכולתי להסתכל על המורה כל השיעור. אפילו כשהיא הבינה את הטעות שלה והתנצלה, לא יכולתי להסתכל עליה, או על ארולי, או על אף אחד. הרגשתי רע עם עצמי שהיא צעקה עליי, ועוד יותר רע עם זה שבכיתי. למה בכיתי. למה זה ככה.
השאלה שלי היא למה לא יכולים ללמד את זה בבית ספר. ללמד מגיל קטן לדבר עם אנשים. בבית הספר היסודי כמעט ולא דיברתי עם אף אחד. לא עם המורה ולא עם ילדים שלא הכרתי, וגם עם החברות שלי בקושי, ועם המשפחה... בחטיבה זה יותר בולט. זה יותר מפריע. אני שקטה מדי. אני לא אומרת כלום גם אם יש ל מה להגיד. אני פשוט לא אצביע בשיעור, ואם כן, אני מברכת את עצמי.
למה לא יכולים לעשות שיעורים שבהם מדברים לפעמים. למה אי אפשר לעשות שיחות אישיות מדי פעם.
אז נכון שהייתי שקטה ולא בעייתית. זה לא אומר שצריך להשאיר אותי לסוף הרשימה ולא לעשות איתי שום שיחה אישית ועם כל שאר הכיתה כן. אני שקטה, אבל אני גם קיימת. אני לא שקטה בגלל שאין לי מה להגיד. אני שקטה בגלל שאני לא יודעת איך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
