אני לא מצליחה לכתוב סיפור בהמשכים, פשוט לא. הכל מתחרבש לי ויוצא לי פרק משעמם ועמוס במידע.
ואם הוא קצר, הוא קצר מדי. עמוד אחד, אפילו לא. זה לא אפשרי.
בקיצור, התחרות הזאת: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=7
נותנת לי קצת מוטיבציה לרעיונות חדשים... תמונות זה אחלה דבר D:
אז הנה ההגשה שלייייי:
הגשם מסביב ירד ללא הפסקה. כל שמלתי החדשה והיקרה נטפה מים. עמדתי באמצע הכביש הראשי, מנסה להבין מה הוביל אותי למצב המזעזע הזה.
זה היה אמצע הלילה. אף מכונית לא עברה. "די!!!" צעקתי לחלל האוויר, מנסה בכל כוחי לשמור על השפיות שעוד נותרה בי.
הבטן שלי התהפכה, לחישות נשמעו והדמעות שלי התערבבו במי הגשם. צרחתי שוב ושוב, אך לא הצלחתי להזכר.
זכרתי במעורפל, דברים בודדים- הייתי במסיבה. כן, מסיבה. אז מה אם אבא אסר עליי לצאת עד גיל 18 למסיבות ודייטים? אני לא מקשיבה לו. לא אכפת לי ממנו בכלל.
היה שם בחור אחד, הוא חשב שאני בת עשרים. היו לו עיניים מוזרות... הם היו יפות, כחולות, אבל...
לא היו לו עישונים.
יכול להיות שזה היה הוא?
רקדנו, ואחר כך...
מצאתי את עצמי כאן, רטובה, בודדה. איפה כל המכוניות? בטח כבר מאוחר מדי אפילו בשבילם.
הרגשתי שאמור להיות לי קר, הרגשתי שאני אמורה לרעוד, אבל היה חום שהתפשט בתוכי, לא נתן לקור לחדור.
הורדתי את השמלה, שמתחתיה היתה חולצה עם פסים שחורים לבנים.
הרמתי את ידי, דפקתי על ראשי בכוח עם המרפקים, מנסה להזכר...
לא. זה לא יכול להיות.
ראיתי דמות שחורה ומפחידה מבזיקה מולי, ואז נכנסת לגופי בענן שחור. הוא בלע אותי מבפנים.
ניסיתי להלחם, צרחתי מכאב ומפחד, אך הוא לא נתן לי מנוח.
הוא עיכל כל פיסת כוח שנשארה בגופי, כל שבריר של תקווה או אהבה.
הוא כילה את נשמתי, אכל את כל האנושיות שעוד נותרה בי.
ואז הוא עזב.
לא נשאר לו מה לאכול יותר, הוא שאב כל טיפה קטנה של אושר, והשאיר רק כאב, צער, חרדה.
מחשבה אחת היתה בראשי, מחשבה שלא יכלה לצאת ממנו.
נפלתי על ברכיי, מביטה בדמות הענן המחייכת מעלי.
הוא לחש בקולו הנחשי, כאילו קרא את מחשבותיי
״לא היית צריכה ללכת...״
שמטתי את גופי אל המדרכה הקרה. הרגשתי את הקור שוב, חודר לעצמותיי, כאילו רצה לעכל אותן, לשרוף אותן בכאב.
שמעתי מספר לחישות נוספות, אך לא הבטתי למעלה. לא יכולתי להזיז אף איבר בגופי.
הלחישות נחלשו, ובסופו של דבר פסקו.
הוא נעלם.