עא אני שונאת אנשים, ובעיקר אנשים מטמטמים *דופקת את הראש בקיר*

אנשים שלא מבינים על מה הם מדברים, אנשים חסרי סבלנות שלא מקשיבים ולא חוקרים לעומק לפני שהם אומרים או כותביםצשטויות... ואין לי בעיה שהאדיוטים יהיו אדיוטים, אבל קיביניראבאק כמו שאיזה אידיוט כתב, אל תגרמו לאנשים אחרים להפוך גם לאדיוטים ><

זה כמו מגיפה הדבר הזה.

לצייר זה בריחה, לקרוא זה בריחה, לשמוע מוזיקה זה בריחה, לראות סדרות כל היום זה בריחה. בריחה מהמציאות. אבל בריחה ממה, בעצם? ממה אני כבר בורחת? מהמשפחה שלי, שתודה לאל אוהבת אותי? מהחברות שלי, שתמיד מוכנות להיות לצדי? ממי לעזאזל אני בורחת כל הזמן?!

אני אוהבת לצייר כי זה מכניס אותי לעולם שלי. אני אוהבת לקרוא כי זה מכניס אותי לעולם אחר. אני אוהבת לשנוע מוזיקה כי זה מפעיל לי את הרגשות בתוך המוח (זה הסמים החוקיים שלי :). אני אוהבת לראות סדרות כי זה מכניס אותי לעמדה נייטרלית, שלא עושה כלום, ויכולה רק לצפות מהצד ברצף של אירועים שנקבעו מראש על ידי מישהו אחר.

אני גם אוהבת משחקי מחשב, אבל פחות מסדרות, כי במשחקים צריך לחשוב ולפעול בעצמך, ואתה גם בדרך כלל מישהו חשוב שסוחף אחריו אנשים או משהו כזה... זה כל כך לא אני...

מתי אני אפסיק לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה? כנראה שלעולם לא.

אוף, דאמיט, למה אני חייבת להיות כל כך נורמאלית? ולמה אני כל כך רוצה להיות לא נורמאלית, כל כך רוצה, אבל פחדנית שכמוני לא מעזה להגיד שום דבר, לאף אחד. חוץ מאנשים בודדים, שלא יכולים לעשות שום דבר בנושא.

ואני חולמת בהקיץ על הימים בהם אני אהיה חופשיה, ואקנה מה שבא לי, ואראה איך שבא לי, ואעשה מה שבא לי. אבל תמיד נשבר לי החלום המתוק לרסיסים כשאני חושבת על זה שמה שאני עושה עכשיו משפיע על העתיד הסגול הזה (כי אני לא רוצה עתיד ורוד, ורוד זה צבע מעצבן), וכרגע אני לא עושה כלום.

ובנימה כה נורמאלית זו,

אוף.

נ.ב: אני מרגישה כל כך לא בנוח עם זה שאנשים אומרים לי שאני יפה. כל כך מוזר לי. ומישהו אשכרה התחיל איתי, בחור בן איזה עשרים. זה כל כך מטריד, וגורם לי לרצות לשים על עצמי קפוצ׳ון גדול ושחור שמגיע עד הרצפה ולכסות איתו את הפרצוף, השיער והגוף כולו. דאמיט, תתעלמו מהפסקא הזו. אני פשוט שונאת שאנשים אומרים לי מה הם חושבים עליי. שונאת.

בכיינית שכמוני ><

כמו איינשטיין, כמו ואן גוך, כמו מוצארט - כולם היו דיסלקטיים, וחלק גם היו משוגעים, ואומרים אפילו שרבים היו אוטיסטים בתפקוד גבוה.

אבל אם כל הדמויות הגאוניות האלו, אלה שלא הומצאו על ידי סופר או כותב של סדרה, כולם ניתנים להערצה - אבל לכולם היו בעיות כאלה או אחרות, בעיות קוגנטיביות או בעיות חשיבה או כתיבה או כל בעיה אחרת... מה נשאר לאנשים שהם לא כאלה?

אני מבינה את זה בהחלט, שאנשים אוטיסטים צריכים תקווה, וישמחו לקבל אותה. אני מבינה מקרוב אנשים דיסלקטיים, שיש להם מושא להערצה. אני לא אהיה שחקנית, ולא זמרת, אבל מעולם לא שמעתי על שחקן או זמר שהיה אוטיסט, או דיסלקט לצורך העניין, למרות שזה לא משנה.

אבל כל האלה עם התאוריות, שאיינשטיין היה גאון, וגם אוטיסט, וגם דיסלקט (למרות שנראה לי שזה נבדק) וגם משוגע, וגם חסר תקנה, וגם חסר משאבים... והגיע לגדולות. אבל איזה באסה שצריך להיות במקום נמוך מאוד בשביל לעלות (כי אם יש לך את כל זה אני משערת שאתה לא במצב מי יודע מה, אם זה נפשי או כלכלי או משפחתי או השד יודע מה), אבל אי אפשר לעתות גם מהאמצע?! 

אז סבבה, אז היו גאונים רבים עם בעיות. אז כל הכבוד להם שהם הצליחו. השאלה היא, אם צריך להוולד אוטיסט או דיסלקט בשביל להיות חשוב? כמובן, וזה די הגיוני, שמעריכים אנשים שקשה להם יותר מאנשים שפחות קשה להם. אבל מה עם המקום של אלה שקשה להם גם בלי זה? לא שקשה לי. אני חושבת שדווקא אני לא אחת שיכולה להתלונן, אבל אני רק תוהה. מעניין אם זה באמת נכון, כל התאוריות על אנשים שנפטרו לפני שהומצאו הבדיקות, אבל אם זה נכון, האם זה אומר שמי שלא נולד עם... כל דבר הנזכר לעיל, אין לו סיכוי להצליח?

I wonder.

רק בשביל להבהיר, אם זה לא היה ברור, אני ממש לא מזלזלת באנשים עם אוטיזם, דיסלקציה או כל בעיה אחרת, נפשית או מולדת או מה שזה לא יהיה. אני לא מתכוונת להגיד שיש לאנשים כאלה פחות סיכוי, ההיפך הוא הנכון - אני מנסה להבין אם הקשיים מביאים את ההצלחה, או שההצלחה מביאה איתה קשיים, ואם לא היו קשיים בהכרח היתה הצלחה?

הוא למד בבית ספר שלי, והיה במגמת מחול. הוא היה ממש חמוד. הוא אמר שאני ממש יפה, הוא אמר שיש לו קשרים בדוגמנות. הוא היה דוגמן בקסטרו. הוא די חתיך. הוא אמר שהוא מצטער עשרים פעם.

הוא היה בן עשרים.

איזה באסה.