מתחשק לי להגיד משהו. טוב נו אני אקליד את הקטע שכתבתי.
והוא ישב שם, חסר הבעה, הבד השחור מסתיר אחת מעיניו.
והוא יראה כל כך ריק, ודמעותיו ייבשו, ושיערו הזהוב יאבד את כל ברקו. ועינו האחת תבהה בעולם בתהייה אין סופית, במחשבה על העתיד, בחלומות בהקיץ.
וכל שירצה יהיה רק לישון. לעצום את עיניו, להשען על כר נוח, ולשקוע בהזיות וטירוף חושים בחלומותיו.
וגופו יעמוד איתן מול כל פגע וסערה, וכשתשכח, והוא ישאר לו לבדו, יקרוס על הרצפה, בעין בוהה, ופיו פעור קמעה.
וכשאיש לא ישמע, יילל ביבבה. וגרונו ישחק עד תום מתפילותיו אין קץ. וכשיגיע העת לומר מילה, לספר סיפור, רק קול דקיק יבקע מפיו, וליבו ישאר אטום.
אך התקווה לאדם שיעמידו על רגליו לא נגוזה או נעלמה. היא עוד נטועה אי שם בקרקעית, באדמה. וכשהוא פוגש בעיניה, זוהרות ביופיין, לוחשות לו מילים שאינן נאמרות, גדולות ומלאות שמחה ועצב, הוא יאזור אומץ ואת שארית כוחותיו, ומילה אחת יאמר לה, מילה שיאהב.
והיא תחייך בבושה, לחייה יסמיקו, והם לא יאמרו עוד מילה בעניין. ואיש לא יגיד, רק חרש חרש ילחשו, שזוהי האישה וזהו האיש, והם לעולם, לעולם יאהבו.
מין השראה שהייתה לי לפני יום יומיים. רמז: שתי הדמויות הן אני. מעניין, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
