אני רואה כל יום איזה חמישה פרקים של איך פגשתי את אמא וזהו. אני משועממת ואין לי חיים בזמן האחרון. עם כמות העוגיות שאכלתי בזמן האחרון חיסלתי חבילה שלמה לבד בשבועיים... בסך הכל. היו ארבע חבילות ונשארו שתי אוראו אחרונות... שלי!!!!

והפוסט הקודם, טוב.. אני מרגישה ככה כל בוקר. כל יום ויום.. מנסה להפסיק אבל לא עובד לי... וזה מעצבן!

עריכה:

בסוף לא קנינו אוראו חדשות כי הם טענו שיש להן טעם שונה...

ובסוף הן לא היו שלי, העוגיות האחרונות.

אבל לפחות קנינו קינדר..!

אני נכנסת למכונית בהבעת פנים אדישה, וזורקת את התיק לספסל האחורי. שמה חגורה, מדליקה רדיו ויוצאים לדרך.

כשאני נוסעת עם אבא זה ככה. כשזה עם אבא ואמא הם מדברים ואני יושבת ושותקת.

אבל כשמתקרבים לבית הספר, אני לא רוצה לעזוב את המכונית. אני חולמת על נסיעה אינסופית ברחבי העיר, נסיעה חלקה ומזג אויר נעים... הנה אנחנו כבר ברחוב הנכון. הלב מתחיל לפעום במהירות, צמרמורות תוקפות את גופי, והמחשבה על כל העיניים שיינעצו בגבי מעוררת בי חלחלה.

נושקת לאבא, לוקחת את הילקוט ויוצאת החוצה. הולכת במהירות על המדרכה בדרך לשער, מחכה כבר להיות בכיתה הרועשת, להתחפר בתוך עצמי על הכיסא... חבורת ילדים עוברת לידי, צוחקים ביניהם. לא עלי, אני יודעת, אבל תמיד יש שם את ההרגשה הזאת.

עוברת בשער, אומרת ״בוקר טוב״ לסגנית ומחלצת חצי חיוך מאולץ מבין שפתיי. החיוך נעלם כשפני מופנות אל בית הספר, הבניין הגדול אליו נבלעים ילדים רבים עם תיקים על הגב, את רובם איני מכירה כלל. שוב  תלמיד או שניים יושבים על הספסלים, מחכים לחבריהם שיופיעו. מסתכלת אחורה- מתחלחלת למראה ילדה שבוהה בגבי או מצטמררת כשהחצר ריקה לגמרי. מדוע מסתכלים עלי? איחרתי? הקדמתי?

בכניסה לבניין בדרך כלל ריק, מורה או תלמיד וזהו. רעש מהדהד במסדרונות, אני עולה במדרגות, צועדת לכיתה. כל תלמיד לא מוכר הוא אויב. רק עוד כמה צעדים, אני מאיצה בהליכתי, עוברת את הדלת ונכנסת לכיתה רועשת. כמה שניות עוברות ואז אני רואה היכן אני בעצם - בין אנשים טובים. החברות שלי מקיפות ומחבקות, ואני עוד בהלם הראשוני, איני מגיבה לכל הסביבה. ואז אני יושבת במקומי ופושטת את התיק מעל גבי,מביטה באלו שסביבי, אלו שאוהבים אותי, ורוצה לבכות מרוב אושר. לאחר מכן, אף תלמיד אינו מהווה איום. אף מורה לא יכולה לגבור עלי, אף אחד לא יוכל להכריח אותי לעשות משהו. אני מחייכת, הפעם באמת, חיוך מאושר וחושף שיניים. 

אני מרגישה טוב בשיעורים ובהפסקות, עד הרגע בו אני עומדת לבדי מחוץ לכיתה. לבד, מול כל האנשים האלה שמקיפים אותי, צריכה ללכת לכיתה או לשירותים או לשליחות מסויימת... אני לא מסוגלת לזוז. ואז באה ילדה מקסימה, שצה או פרותה או מיכלי או ארולי או שקדה או עדידוש או טלטול או סיאנה או... או כל ילדה שאני מחשיבה כחברה, לפחות בזמן הלימודים. הקלה מציפה אותי, הקלה גדולה. ואני דולקת בעקבות אותה ילדה אל תוך הכיתה, יושבת במקומי או מתהלכת בין התלמידים. אני מרגישה שוב שייכת, לא אאוטסיידרית חסרת אונים וחסרת חברים. ורק שם, בכיתה הזאת, בהפסקה הזאת, עם כל הדברים המפגרים והמצחיקים, רק אז אני מרגישה שאני עצמי ולא אף אחד אחר, שאני אדם בפני עצמו ולא גוף חסר תוכן.

רק בכיתה שלי אני מרגישה... שאפשר לנשום לרווחה.

״כלום לא קורה פה, כלום לא קורה פה..״

אני מרגישה בדיוק ככה! הקשבתי למילים של השיר ״כלום לא עצוב״ של אביתר בנאי, ואני מרגישה ממש ככה.

מלא מלא דברים קורים, דברים נוראים וזוועתיים, שמחים ומפחידים, ״תחילת שנת הלימודים״ וכל הקקה הזה, ובכל זאת הכל מרגיש רגיל לגמרי.

זה שונה מתחילת שנה שעברה בכל כך הרבה מובנים, אבל גם כל כך דומה לכל יום ויום שהיה... 

אני מתגעגעת לאי השגרה. אני מתגעגעת לזה שיש דברים מעניינים, מפתיעים, שיש לי רצונות וימים וזמנים שאני כבר מחכה להם.

אבל כלום לא עצוב. הכל כרגיל. הימים עוברים ביעף, בלי שאני בכלל שמה לב. אין לי כמעט למי להתגעגע... למרות שיש לי המון- דודה ובן דוד ואח וסבתא.. טוב סבתא זה אחרת. אבל בכל זאת. אני מתגעגעת קצת לאח שלי בזמנים מסויימים, או לדודה או לבן דוד או לסבתא, אבל אני מרגישה שכל יום דומה לקודמו, והשגרה שאמנם התחילה רק אתמול כבר נמאסה עלי.

שאת הסיבה הכי גדולה שאני לא אוהבת את בית הספר. אין לי בעיה ללמוד ולהפגש עם חברות, אבל כל יום נראה לי אותו הדבר וזה פשוט משעמם ומרגיש חסר טעם.

גם החופש היה ככה, בגלל זה חיכיתי ללימודים, חשבתי שיהיה שינוי, אבל אין.

אז כלום לא עצוב, הכל כרגיל...

אה, ונעמונת, זו את ברשימה שם למטה.

הדבר היחיד שיכול באמת להעיד על סוף החופש הוא לומר מה עשיתי בו:

סיימתי לראות אנימה עם לוטם והתחלתי חדשה עם לוטם ואלה

נסעתי לחו״ל יהה

היו לי ולפרותה תובנות משותפות XD

הלכתי לים איזה שלוש פעמים כי קרובי משפחה מאיטליה היו פה.. איזה חמודים!

גם טיילתי איתם בצפון והייתי בזאכי (זה נחל)

התחלתי לראות איך פגשתי את אמא

עשיתי כמעט את כל השיעורים!!! היו מלא או שזו רק אני..?

סיימתי את כשף של דיו ואני באמצע של מוות של דיו..

לימדתי את שצה טליסמן XD

נפגשתי עם חברות כמה פעמים... לא מספיק אם תשאלו אתי.

הייתי מאתמול עד היום אצל פרותה. נושנוש!

ההורים לקחו אותי את לוטם ואת אלה לסרט האביר האפל חוזר (סרט נחמד, לא ראיתי את הקודמים בכלל אבל אני מכירה את ברוס ווין די טוב) ואז אכלנו במסעדה. פאק, זה היה סרט ארוך ושעה וחצי התעפקתי לא להשתין וגם קפאתי מקור באולם...

בקיצור, היה אחלה חופש, יותר מדי שעות של ישיבה בבית עם האייפד...