אצלנו במשפחה עושים רק את המנהגים והמצוות הכיפים שבחגים. הקמנו סוכה מברזלים חלודים ועלי דקל שגזמו בשכונה. הכנתי קישוטים מעיתון צבעוני וכמה ניירות עטיפה מכוערים...

אבל הארוחות החוזרות ונשנות של העוף והאורז, וכל האוכל המעולה של אבא (מסתבר שאצל אחרים בכלל לא שמים טעם באוכל, ואצלנו ממש טעים!) זה כל כך כיף!

וכל האחים, והריח של האוכל, והפרותה שהיתה לי בבית יומיים...

כל ההרגשה טובה הסביב לחגים, כולם רגועים יותר, החופש עוש  את שלו...

חגים זה בשביל הכיף, באמת. 

זה היה אחלה של יום. בקושי היו ריבים, היום הלך חלק, היינו ביחד כל רגע כמעט והיה פשוט קסום.

אף אחד לא צם השנה אצלנו, אז פשוט כירסמנו כל היום דברים... משהו הזוי, ביום של צום אכלנו יותר מבדרך כלל.

בבוקר כשקמתי, אחותי, אבא שלי ואמא שלי קראו. מסתר שהם קראו כל הבוקר! אבא שלי התחיל וסיים היום ספר, הוא פשוט בולע כמויות של ספרים בעבודה וכאלה... לא ידעתי שיש בו את זה XD

אז הצטרפתי אליהם לפרק אחד נחמד, ואחר כך שיחקנו מונופול! לא שיחקתי את זה המון זמן, ועוד שיחקנו עם אמא שלי! היא לא משחקת משחקי קופסא חוץ מאחד שאני ממש שונאת, אולי כי הם המאיסו אותו עלי (יש מילה כזאת בכלל?).

אז שיחקנו מונופול והיה מעולה, אמא ניצחה ואני הייתי מקום שני...

אחר כך הם שיחקו סטלרס, שזה המשחק שאני שונאת, אז ראיתי עם אבא סרט דיי מפגר.. אבל לא נורא.

ואז... התחיל הכיף האמיתי!

אצלנו, אף אחד לא באמת ראה מלחמת הכוכבים. זאת אומרת, כן ראו, אבל מזמן, ולא זוכרים כלום... חוץ מ"i am your father״.

אז ישבנו ועשינו מרתון מלחמת הכוכבים!!! ראינו את הטרילוגיה הראשונה, 4-6 (למי שלא יודע, יש שבעה תסריטים לסדרת סרטים, אבל בהתחלה הוציאו את 4-6 ואחר כך את 1-3. את 7 לא הוציאו מעולם).

אני כל כך מבינה את כל אלה שמתלהבים מהסרטים האלה כל כך! עשו להם שידרוגים קטנים, והם ממש טובים. ואם בימינו הם טובים, אז בשנות השבעים והשמונים זה היה אגדי!

באיף פגשתי את אמא חולים על הסרטים האלה, ועכשיו אני מבינה למה. באיזשהו מקום הכל נראה מעט נדוש, אבל זה בגלל שכולם העתיקו את הרעיונות שלהם אחר כך.

והewoks כאלה חמודים!!! 

בקיצור, רסטים מעולים, שווה צפיה (שעתיים כל סרט. כן, ישבנו שש שעות לראות את זה).

ועוד משהו!

אחותי הורידה גם את טרילוגית שר הטבעות!!! זה אומר שהולכים לראות את זה בקרוב :) זה יהיה מפרך, ולא נראה לי שנראה את כולם באותו יום, בהתחשב בכך שזה 3-4 שעות כל סרט...!

בקיצור, יום כיפור זה אחלה יום.

אז סליחה וזה,

Me, myself.

עריכה:

אני רואה בעין אחת פחות טוב מהשניה. כאילו, ממש פחות טוב.

לוק וליאה.

אני כל כך סתומה שזה מפחיד.

באיך פגשתי את אמא טד רוצה בן ובת, שיקרא להם לוק וליאה- על שם התאומים לוק וליאה ממלחמת הכוכבים! טוב שעליתי על זה באמת...!

למה כולם כאלה? למה כולם אותו הדבר בסוף?

למה כמעט כולם, כולל הביטלס פור גוד סייק, היו על סמים? למה לכולם יש ידיים מקושטות בעשרות קעקועים? למה כולם מעשנים ודופקים את הקול שלהם? למה כולם שתיינים? למה כולם עושים את כל הדברים האלה, כל האנשים שאני לפחות מחשיבה כמגניבים? 

בילי ג׳ו ארמסטרונג- סמים, אלכוהול, סקס, קעקועים סיגריות. אני אוהבת את השירים שלו וחולה על הקול שלו, אבל אם הוא ימשיך לעשן, זה ידפק. אם הוא ישתה או יהיה מסומם שוב על הבמה (כי זה קרה לא פעם) הוא לא יהיה יותר על הבמה. בשביל מה?

הביטלס- שהרי כולם יודעים שלפחות אלבום אחד שלהם נכתב כשהם היו מסטולים.

אביב גפן- שעליו אין לי הרבה מה להגיד. הוא קיצוני בדברים אחרים, הוא היה פעם כולו בקטע של להתאבד, גם הוא היה בסמים ובאלכוהול.

בת דודה של אמא שלי, היא אדם פרטי שאני מחשיבה למגניב. היא איש אדירה. כולה מקועקעת, שותה לא מעט, מעשנת נון סטופ, ובשקט בשקט, גם היא בטוח הסתממה יותר מכל אדם רגיל.

וכמובן שכל אדם נורמאלי בימינו לוקח סמים, לפחות פעם אחת בחיים שלו. אני בטוחה שגם אח שלי... אבל הוא סתם הזוי.

קעקועים זה מגניב לדעתי, אבל באיזשהו מקום, רק על אחרים. זה כואב, זה נשאר עליך לכל החיים ואי אפשר להתחרט, ויש האומרים שזה גם לא בריא לגוף ולעור. אנשים מקועקעים יש נכנסים אצלי לקטגוריה מסויימת של אנשים מסוג מסויים, שמוביל לאנשים מגניבים. למה? כי כל מי שאני מחשיבה למגניב כל כך, מכוסה בקעקועים. אולי יום אחד אעשה קעקוע קטן, משהו שאומר לי משהו, מסמל משהו בשבילי. אולי. ואולי לא.

אלכוהול. אני שונאת אלכוהול. הריח של אלכוהול לסוגיו עושה לי כאב ראש ולעיתי בחילה, ואני שונאת יין, אז משהו מעבר לזה?! למה אנשים אוהבים את זה לעזאזל?! זה מר! ברור שאני אשתה כשאהיה גדולה. באירועים. אבל ככה סתם בשביל הכיף, כמו האחים שלי? או להתמכר לזה?! זה מגעיל אותי רק לחשוב על זה.. בלעח.

סיגריות... על זה אני לא רוצה לדבר בכלל. אני נחנקת כשאני עוברת ליד מישהו מעשן, ואני חושבת שזה פסיכולוגי. אני שונאת סיגריות, מתעבת אותן בכל ליבי, כל אדם שאני רואה מעשן בא לי לקחת לו את הסיגריה ולכבות אותה עליו. ואז לזרוק אתה לפח. לפח, לא על הריצפה, לפח! אני שןנאת סיגריות. אני הבטחתי לעצמי, גם אם לא במודע, שלא משנה כמה האנשם סביבי יעשנו, אני לעולם לא אנסה. מה שרק עוזר זו דודה שלי, שניסתה, ואמרה לי בעצמה שזה היה הדבר המגעיל ביותר שטעמה מימיה.

סמים זה משהו שאני לא מכירה מספיק טוב בשביל שתהיה לי דעה מעבר למה שכולם יודעים- סמים זה לא טוב, זה יכול להרוג בכמות גדולה, זה דופק לך את המוח לכמה שעות, וצריך להמנע מזה. האמת... שאני אולי עוברת על החוקים של עצמי, אבל זה נשמע לי קצת כיף. הרי בכל מה שאנחנו עושים ורואים (דגש על רואים) סמים נחשבים למשהו מרגיע ואנשים בורחים מהמציאות אל הסמים. אני לא מתכוונת להתמש בסמים, ואני מקווה שזה לא יקרה. משפט לעצמי: בשביל לברוח מהעולם האמיתי למקום רגוע וטוב, יש לי ספרים.

והסדרה שאני מכורה אליה ואוהבת כל כך, מתעסקת לא מעט בכל זה.

קעקועים פעם אחת בקושי, אבל זה לא נחשב, כי קעקועים זה סמלי לאנשים הנ״ל.

על סמים מדברים לא פעם ולא פעמיים. בעצם לא מדברים על זה, אלא מספרים שהם אכלו סנדוויצ׳ים.

סיגריות נחשבות שם למשהו מיוחש שהם לא היו רוצים לעשות, אבל זה כיף להם לעשן.

והנושא העיקרי שם הוא סקס, אבל זה בסדר. לא מה שאמא שלי תשמח שאני רואה, אבל אל דאגה, אני יודעת שזה מוגזם שם. בארני סטינסון הוא דמות בדיונית. הייתי אומרת תצערי, אבל במקרה הזה, למזלי ולמזל כל נשום ניו יורק. אולי יש כאלה, אבל כמעט שלוש מאות נשם בעשר שנים... זה יותר מדי. שה יותר מדי נקודה.

טוב שהדמויות שהרגילו אותנו לחשוב שהן מגניבות הן לפחות לא דמויות אלימות ברמות של דם ןכאלה.

למרות שלצערי,

כן. דם זה מגניב.

אני כל כך דפוקה. וגם כל מי שחושב כמוני. אנחנו דפוקים כל כך.

אולי בגלל זה האנשים האלה מגנבים לדעתי. הם פשוט דפוקים, וזה גורם הזדהות.

דאמ, בואו נדפק כולם ביחד!

פאק, זה לא נשמע טוב בכל כך הרבה רמות ><

להיפך.

אבל אני לא מבינה למה כל דבר שאני עושה אף פעם לא בסדר, וכל מה שנדפק בסופו של דבר הוא אשמתי בלבד.

אז אני דפוקה לגמרי, זהך מה שאתם אומרים, נכון?

אני דופקת הכל, אני גורמת להכל להיות חרא. אני הורסת הכל. אני מעליבה, אני לא רוצה כלום, אני לא עושה מה שאומרים לי, אני מתחשבת רק בעצמי, אני אנוכית, אני עצלנית, אני דפוקה.

אלמוג תמיד היתה זו שאפשר להאשים אותה בהכל.

אז כל הכבוד, אנשים, הצלחתם במשימה. שברתם אותה לגמרי, אחרי שהיא חיברה את עצמה מליון פעמים, שוב ושוב. כל הכבוד, עולם, הצלחת להשיג עוד שם לרשימה הארוכה של האנשים הבלתי שבירים, כביכול, שלא רק שברת, אלא ניפצת לרסיסים.

יודע מה? תעשה את זה שני אנשים.

אלוהים, כל המלאכים שלו, הפיות, הלפריקונים, הדרקונים והיצורים שאף אחד לא רואה אבל כמובן, הם קיימים, כי איזה פריק החליט לפני מליון שנה.

לא, אפרת, אני לא רוצה שתגיבי. אל תקראי את זה בכלל. ואם קראת, זו בעיה שלך, כי נמאס לי תמיד להיות אשמה בהכל.

אולי אני באמת אשמה. 

אולי באמת אני הדבר שהורס הכל.

אבל הרי כולם אומרים שאני ילדה מקסימה, לא?

אז איך יוצא שבסופו של דבר אני זאת שדופקת הכל?

איך יוצא שבסופו של דבר הילדה המקסימה והיפה שכולכם אמרתם לה תמיד כמה היא נהדרת, היא בעצם הדפקט?

אני הולכת לברוח מהרגשות שלי שלקרוא על בעיות של אחרים. ביי.

לא פעם יצא לי לחשוב על הבית הישן שלי.

לפני שנתיים וחצי עברנו לגור בבית חדש לגמרי. זה שונה לגמרי- התריסים חשמליים, הגינה פורחת בשלל צבעים ויש שביל לכל אורכה, יש מרפסות, החדר שלי בכלל למטה, הכל נראה חדש ונקי יותר.

קראתי את הפוסט של נעמה, וזה גרם לי לחשוב על הבית הקודם שלי. כרגע אנחנו משכירים אותו. אני מפחדת שההורים שלי ימכרו אותו. אני מפחדת שיורידו את העצים בו, כבר הורידו אחד. אני גרתי בבית ההוא עד גיל עשר, מאז שנולדתי. גרנו בו תשע עשרה שנים, תמימות ויפות. 

אתם מכירים את זה שמישהו מספר לכם על משהו שעשה בבית שלו, ואתם לא יודעים איך הבית נראה, אז אתם פשוט מדמיינים אותו כמו הבית שלכם? או כשאני כותבת סיפור ומישהו נכנס הביתה או משהו, אני מדמיינת את זה כמו הבית שלי. אבל לא הבית הזה, אלא הבית הקודם, כמו שאני זוכרת אותו. אני כמעט ולא מדמיינת בתים כמו הבית הזה.

והשכנים כאן יותר טובים, וזו שכונה חדשה ויפה, התחילו לטפח אותה עם צמחים, גן שעשועים, מדרכות מסודרות... הבית יפה, מקסים, אני אוהבת אותו... חוץ מהגג השטוח. אבל בכל זאת יש משהו בבית הקודם, הבית הישן, משהו נוסטלגי, חיבור חזק כל כך. קשה שלא להתחבר למקום שחייתי בו תקופה ארוכה כל כך, ביחס לחיים שלי לפחות. עשור זו תקופה ארוכה בלי להתחשב בגיל בעצם.

ופוסט שלם יצא מזה שאני קצת מתגעגעת לבית הכוא, לאיך שהוא נראה, לגינה, לזה שהייתי משחקת בה, לבד או עם הכלבה שלי, לחלון שהייתי פותחת בלילה ולאור שמנורת הרחוב הפיצה... אני הכי מתגעגעת, באמת, לימים בהם הייתי שןכבת על הערסל ומביטה לשמיים, דרך הענפים הפורחים בצהוב של העץ שקרוראים לו מכנף נאה. היה גם בית על העץ תקופה ארוכה, שאחיי בנו ביחד אם אבא, וגם היו את הימים שאבא טיפס על הגג כדי לתקן את הרעפים. פעם הוא גם נפל מהגג, זה היה מפחיד, אבל במבט לאחור זה קצת מצחיק. מכל חלון העולם החיצוני נראה שונה. היה את שביל החצץ שחיבר בין הגינה הקדמית לאחורית, הדשא מקדימה, הגבעה המוזרה שהיתה מאחורה,המרפסת הקדמית שבה שתול עץ דקל ענק, שתמיד ליכלך את הדשא.

גאד, אני מתגעגעת לבית הזה. הזכרונות שעולים בי כמעט גורמים לי להרגיש שאני יושבת על המיטה ההיא, בחדר הנוא, ים החלון פתוח והצל על החפצים והרצפה.

עוד בית שאני מתגעגעת אליו, הבית של סבתא שלי, שמכרו כבר לפני חצי שנה. וזה לא בית ברחוב צדדי, הוא ברחוב ראשי, ובכל פעם שאנחנו עוברים שם אני בוהה בבניין עד שאנחנו חולפים על פניו, עם דמעות בעיניים. אני מפסיקה את כל המחשבות ונזכרת בכל מה שהיה שם... קודם כל בתקופה שאחרי סבתא, ואחר כך בתקופה שהיא היתה.

אלה אמרה לפני כמה ימים משהו שאני לא אשכח. זה באמת כמעט גרם לי לבכות, ולא בגלל שהיא פגעה בי...

היא אמרה שאני בטח בכלל לא אזכור כלום מסבתא. וזה כל כך לא נכון! בן דוד שלי לא יזכור, הוא תינוק. בת דודה שלי לא תזכור במעט, היא בת שש. אבל אני אזכור. אני חרטתי כל זיכרון כל כך עמוק בראש שלי, שאני לא אשכח את זה עוד הרבה שנים. אני לא אשכח שאהבתי כל כך לישון אצלה, כי היה לי כיף אצלה. אני לא אשכך שאהבתי אותה, וחיבקתי אותה, והיה לה חיבוק כל כך מקסים. אני לא אשכח שהיא היתה מציירת איתי, ועושה איתי יצירות, וףעילויות, ולקחה אותי לגן החיות והפגישה ביני לבין בת דודה שלי וגם ילדות שהיא שמרה עליהן, אני לא אשכח שהיו לה עשרה נכדים והיא בכל זאת התיחסה אליי כאילו אני נכדה יחידה.לכל אחד מאיתנו היא התייחסה כך.

והיא אף פעם לא כעסה עליי. פעמים אחדות היו שהיא בכלל כעסה על מישהו. והיא היתה מצחיקה אותי, והיא היתה לוקחת אותי לטיולים איתה, וגם לכל מני מקומות, ואני לא אשכח שפעם ישבנו ברחוב ואכלנו פלאפל. אני לא אשכח שהיא היתה מרדימה אותי, כשישנתי אצלה, בשירים וליטופים, וכשגדלתי היא דאגה לזה שלא יהיה לי רעש, ושלא יהיה קר, או חם, או חשוך, או מואר... היא דאגה להכל, תמיד. היא תאגה לכולם, תמיד. חוץ מלעצמה, כמובן...

והכורבא שלה, הכורסא שכל כך הזדהתה עם הבית שלה, המתנדנדת שיש לה משענת לרגליים, היא אצלנו עכשיו. ובמשך חודשיים בכלל לא העזתי לשבת על הכורסא הזאת, ועכשיו אני יושבת עליה כל הזמן. ואני לא יוזדעת מה מהדברים היו שלה לקחת, הציעו לי דברים אבל הם לא התאימו לי, אז פשוט יש לי תמונה שלה על השידה. תמונה שלה לפני המחלה, מחייכת, כדי שאני לא אשכח לעולם את החיוך שלה.

העיקר שכתבתי, לעצמי, שהלוואי והשנה הזאת תהיה עם פחות געגועים.

עריכה:

לוטם אומרת שאני בטח אהיה ילדה טובה כזאת, לא אשתה, לא אעשן (הל יה, בחיים לא), לא אהיה מרדנית כזאת...

יש לי הרגשה רעה לגבי זה.