פסח הגיע - תקופה של אביב, של פריחה, של לבלוב ותקופה של מעבר בין חורף לאביב, בין אפור לירוק, בין חושך לאור.

ואהו, מה שעבר עלי בחצי השנה מאז שכתבתי פה לאחרונה... אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.

פוטרתי ממקום העבודה שלי - ובגדול - הבוס שלי עשה לי טובה. פשוט לא שידרנו על אותו הראש ואני ניסיתי לשנות את זה ולהלחם בזה ולחשוב שאני אצליח לשנות אותו או להשתנות. וואלה - לא הצלחתי וגם לא היה לי סיכוי להצליח, אבל סתם עיניתי את עצמי.

לקום בלי חדווה בבוקר, ללכת לעבודה ולשכנע את עצמי שהוא לא יכעס עלי היום, שהוא יחמיא לי.

לפחד מכל ישיבה איתו, מכל הערה, מכל שיחה שהוא עורך בדלת סגורה (אולי מדבר עלי).

אז נכון, זה לא נעים שמפטרים אותך (במיוחד לאור העובדה, שהשימוע שנערך לי היה ברובו מופרך (וחלקו מדוייק להחריד)), אבל וואלה - זו היתה יציאה לחירות. יציאה ממקום שגרם לי סבל לחופשי. לדעת שאני טוב במה שאני עושה, שאני מצויין במה שאני עושה ואם הוא לא ראה את זה, אחרים יראו את זה.

זה לא קל להיות בבית וללא עבודה, אבל לאט לאט אני מתחיל להבין (אני מקווה) שאני צריך לחזק בעצמי את הערך העצמי שלי ולא לקבל אותו ולהיות תלוי בו בדברים חיצוניים!

ובעצם כל הזמן וכל השנים חיפשתי במקומות העבודה את ההכרה בי - שאני מוצלח, שאני מוכשר, שאני חכם, שאני אהוב - חיפשתי חברים במקום להבין שהעבודה לא צריכה ולא יכולה למלא את המקום הזה. וניסיתי להלחם ולא הבנתי למה אני לא מצליח...

עכשיו הבנתי!

וזו עבודה לא קלה על עצמי ואני נעזר באנשי מקצוע כדי לשנות את הגישה הזו בעצמי - אבל אני מבין וזה כבר חלק גדול מהשינוי - ההבנה.

היום אני יודע שהערך שלי גבוה ואני מתחיל להפנים את זה גם ברמה האמוציונלית.

תשאלו (מי שמכם קורא את הבלוג שלי...), מה פתאום החלטת לחזור לכתוב...

אז האמת - אין לי תשובה ברורה...

בימים האחרונים (מערב החג) אני סובל מדלקת גרון, שהשביתה אותי לחלוטין (הגיעה עם כל ה"חבילה" של חום, כאבים, תשישות וכ'). כשכתבתי למטפלת שלי, היא אמרה שצ'אקרת הגרון קשורה לדיבור וגם אם קשה לי לדבר, אז לכתוב. אז החלטתי לכתוב.

אבל למה לכתוב רק לעצמי? למה לא לצעוק לעולם? וגם אם אף אחד לא קורא את זה, אני כותב- וזה נצרב לעולם על גבי הרשת (או עד שישראבלוג (לא) ייסגר).

היום כבר הרגשתי טוב יותר ואני מאמין שכל יום יהיה טוב יותר, ועדיין אני רוצה לסיים את הקטע הזה בתודות.

למדתי שבחיים שלי יש כ"כ הרבה דברים טובים שצריך להודות עליהם, שהם לא ברורים מאליהם:

קודם כל תודה על כך שאני בריא ושאני עצמאי ולא תלוי באחרים.

תודה על כך שההורים שלי בריאים ומתפקדים ומסייעים לי.

תודה על המשפחה שלי ובעיקר לאחותי היקרה, שדואגת לי ואוהבת אותי.

תודה על כך שיש לי חברים, שאוהבים אותי ושאני אוהב אותם.

תודה על כך שהצלחתי לסיים שני תארים וזה גורם לי לסיפוק.

תודה על כך שיש לי דירה ונכס ביד :-)

תודה על הבית הקטן שאני שוכר בת"א, שהוא מלא באנרגיות ובאור וממלא אותי באנרגיות כל יום!

תודה על כך שיש לי יכולת להחליט בעצמי על עצמי!

תודה על כך שהרגליים שלי מאפשרות לי ללכת בקלות והן מחלימות מהיבלות ומהכאבים!!!

והכי הכי תודה לי - שאני אוהב את עצמי!!!

ועוד תודה קטנה/גדולה - תודה על כך שאני רזה ושאני מצליח לשמור על ההישג הזה ולהיות גאה בו - 50 קילו - חתיכת הישג!!!

אז, תודה לכם - קוראים באשר אתם, ותודה ליקום על כל הדברים שהעניק לי ושמעניק לי מדי יום ביומו.

חג שמח ומועדים לשמחה!

אוהב את העולם, את המשפחה שלי, את החברים שלי והכי הכי אותי!!!