נכון, לא כתבתי פה כבר המון המון זמן, ונכון לא כתבתי כמעט באופן כללי כבר המון המון זמן, ונכון לא כתבתי ולא הייתי ולא עשיתי ולא ולא ולא ואני עדיין לא ואין לי מסקנה סופית.
מש העבירה לי את שרביט-הפעם-הראשונה, ואני מאושרת שחשבה עלי, ואני פשוט לא יודעת מה לכתוב. כל נושא שקופץ לי לראש הוא קלישאה, טיפשות, בנאליות, שעמום, או כרוך במבוכה גדולה מכדי לחלוק אותו עם יצורים ווירטואליים חסרי פנים.
אז על מה למען הכוכבים אכתוב??
(בסדר, המצב בלאו הכי גרוע, אז אכתוב על ל', ולעזאזל עם הכל.)
הזיכרון הראשון שיש לי ממנה - המפגש הראשון איתה שזכור לי, קרה לפני יותר משלוש שנים. היא היתה בת 14 כמדומני, ולכן הייתי אני בת 18. הכרתי אותה דרך אחותי; הן יצאו שתיהן לאכול פיצה, ואני הצטרפתי אליהן כשכבר היו בפיצריה. נדמה לי שהיה אביב; הלילות כבר היו מעט מעיקי-חום. אני זוכרת שחבשתי את המגבעת החומה שהיתה לי אז, זו שלחצה לי נורא על הראש, אבל אהבתי את מראה שנות ה20 שהיא גרמה לי, לכן התעקשתי עליה למרות אי הנוחות המרובה.
לפני שיצאתי משחתי את שפתי באודם אדום לוהב מפתה, בלי כוונה מלבד להותיר רושם מסקרן ומושך (על מי?).
הגעתי לשם, ואני זוכרת איך הלב שלי דפק, וכולי מלאת פרפרים להתפקע וכולי מועדת על מילותי וכולי חסרת מיקוד כי היא היא היא(!). והיא היתה שם מולי, ילדה נהדרת, מהפנטת, פראית ונעימה ואיטליגנטית, כבר אז יער טרופי.
והיא ביקשה שאמשח גם לה על השפתיים מהאודם המחוצף, וכבר אז הייתי כה מהופנטת ונדהמת, שלא הייתי מסוגלת. הפרפרים הרעידו לי ידיים ושפתיים וקול, וכל שיכולתי להשיב הוא שאני לא מוצלחת בלמשוח שפתיים של אחרת. ושהנה השפתון. והיא אדמה את פיה בכוחות עצמה, באור הקלוש הכתמתם של פנסי הרחוב, מול מסך הפלאפון העמום.
ואני עדיין נפעמת ומלאת פרפרים, והיא עדיין יער טרופי.
אז מסתבר שלא הצלחתי להמנע מהקלישאה הגדולה ביותר: אהבה ממבט ראשון. וזה כרוך במבוכה גדולה, ובטיפשות מה, ובבנאליות כלשהי. ומה בדבר השעמום? לדעתי הצלחתי לחמוק ממנו, אך אתם תשפטו מחדש כשתקראו. (ומי אני שאמנע מכם לשפוט אותי, הזרה לכם, חסרת הלב והפנים כביכול? מי אני שאמנע מכם את העינוג הכה נחשק הלזה?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
