זאת הפעם השלישית שאני פותחת בלוג. לא שזה באמת מעניין מישהו, אבל בפעם השלישית אתה מתחיל לשאול את עצמך למה.
בכל אופן, לא משנה!
דף חדש
זה די מגוחך, כי לפני שפתחתי את הבלוג הזה היה לי כל כך הרבה מה לכתוב ולשתף. ולפתע כשאני יושבת מול המסך עם האצבעות בהיכון על המקלדת - הידיים רועדות מחשש.
מה לכתוב? מה להגיד? ומה אם מי שקורא את זה לא יאהב את מה שיוצג בפניו?
וזה מצחיק שמה שקורה לי כל כך הרבה פעמים במציאות בא לידי ביטוי גם כאן, באינטרנט, תחת משתמש אנונימי לחלוטין.
אבל זין על זה. זה מה שיש. deal with this shit
בכל מקרה, מה אני. מי אני, לעזאזל.
בת 16 וחצי (משתדלת להישאר רחוקה מה-17 ככל האפשר), חסרת תחביבים (אלא אם כן התמכרות לסדרות נחשבת לתחביב), קוראת ספרים כשיש זמן (לפעמים יש יותר מדיי), אוהבת מוזיקה כמו כולם, והדבר היחיד שאני מסכימה להשמין ממנו זה שוקולד (שוקולד זה אהבה).
חסרת חיים וחסרת חברים (ככה אומרים על בנות כמוני שיש להן שלוש חברות בלחץ ויוצאות פעם בשנה, לא?), חרשנית (שייצא ממני לפחות משהו!) ומטבעי אני מדברת הרבה (איך אומרים בימינו? דחפור).
עוד קצת? בסדר, רק כי התעקשתם (איזה כיף זה לדבר לעצמי ולדמיין שאני מדברת לקהל הרחב שלא באמת קורא את הפוסט הזה):
- משתדלת להסתפק במועט אבל מתבכיינת כשזה לא מצליח.
- משאירה הכל לדקה התשעים במחשבה שיהיה בסדר ושיזדיין העולם - ואחרי זה אוכלת את זה בענק.
- לא ספונטנית.
- לא חברותית (אני גם נושכת, ראו הוזהרתם!)
- סתם, אני כן חברותית (לפעמים, כשיש כוח) אבל בהחלט לא לכולם.
- צינית ברמות, אבל לפעמים טיפשה מדיי בשביל להבין ציניות של אחרים.
- שמועות אומרות שיש לי מבט רצחני ומפחיד (משהו כזה) אז תברחו.
- מגוונת בטעם שלי, אבל אם יש משהו שבאמת לא מוצא חן בעיניי - אני פוסלת מיד.
- המצבי רוח שלי שולטים עליי לרוב.
- אני ו-YOLO זה שני עולמות נפרדים ששומרים על דיסטנס.
ועכשיו זה בערך הזמן שבו אני פורשת למקלחת ומיד לאחר מכן למחברות ולספרים.
ועכשיו הצצה לחיי המרתקים בסופ"ש!
אני אחרי בערך שעה על תרגיל במת-זיונישכל-מטיקה:
ולסיום, שלב ה-תעזבו-אותי-ותנו-לי-למות-בשקט (או בקיצור FML):
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Comatose