חתמתי על חוזה שכירות.
מי היה מאמין?
אני עדיין לא...
אבל עובדה. זה קורה.
התעסקתי היום ובכלל בהרבה בירוקרטיה וסידורים, מקווה שהכל במקום.
פגשתי את מ' לראשונה והיא אחלה.
יוצא/יצא לי גם לכתוב במחברות לא מעט, זה עוזר לי להשאר מחובר לעצמי, ולו במעט.
עדיין יש הרבה מקום לשיפור. מרגיש הרבה פעמים מנותק. מעצמי, מהסביבה.
אז מחר אני עובר עובר סופית.
לא קל לי. מרגיש שהמחשבות מפוזרות. לא מרגיש ממוקד.
יש הרבה חששות ממה יהיה ואיך יהיה.
אני מלא הודיה על זה שצ' באה לעזור לי עם המעבר.
וגם לכל השאר שעוזרים ותומכים בין אם זה עזרה מקצועית או לא.
אני צריך כל הזמן להזכיר לעצמי.
להזכיר לעצמי שזאת הזדמנות.
הזדמנות להתחלה חדשה.
הזדמנות לעצמאות.
להרגשה טובה עם עצמי.
להזכיר לעצמי שהאינטואיציה, תחושת הבטן לגבי הדירה טובה.
אבל אני לא מפסיק לפקפק בעצמי.
עלתה לי פתאום תמונה מFight club, כשהוא רב עם עצמו מכות.
"ואז אמרתי לעצמי, עצמי! תקשיב לי ותקשיב לי טוב! אנחנו עושים את זה ויהי מה! הבנת? הבנתי."
i would like a place i could call my own
have a conversation on the telephone
wake up every day that will be a start
i would not complain about my wouded heart
יצא לי אופטימי, טוב מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
