אז אני כאן בדירה כבר שבוע.
אני מניח שאני מתרגל. זה לא קל.
אני מבשל לעצמי (לאט לאט מנסה ללמוד) ומנקה ומוריד את הזבל וקונה דברים
(למרות שאני כבר צריך לעשות שוב קניות באמת)
עושה סלטים מושקעים. היום הכנתי פירה ובשלישי מוקפץ.
אני עדיין נורא חלש בבישולים. וגם צריך ללמוד להסתדר עם הכירה החשמלית והטוסטר אובן שמחוק שם הכל.
אני משתדל לדבוק בצמחונות. מנסה לאכול בריא.
למרות שבערבים האחרונים התאבון תוקף ואני פשוט מחסל פחות או יותר את כל מה שרואה לנגד עיניי.
מקווה לא להעלות שוב את כל המשקל שאיבדתי.
אבל ההרגלים הם אותם הרגלים.
של התבודדות, של פחדים, של הסתגרות, של שתיקה, של בושה, של הסתתרות מהעולם.
לא משנה לאן אלך, אני עדיין לוקח יחד איתי את עצמי.
אז אני לא יודע מה באמת אני מנסה לכתוב פה.
אולי קצת לפרוק. לתעד. למרות שכותב גם ביומן עם עט בעיקר.
מאחל לעצמי באמת להודות על זה שעשיתי את הפאקינג צעד הזה וחתמתי על חוזה שכירות ועל זה שאני גר לבד פעם ראשונה בחיים שלי.
מאחל לעצמי להסתכל על זה כהתחלה חדשה ולהתמקד בדברים חיוביים.
מאחל לעצמי באמת ובתמים להאמין בשינויים. להאמין בזה שאני יכול להישתנות ושאני אשתנה.
הלוואי והייתי יותר אופטימי.
הלוואי והייתי באמת מלא הודיה על כל מה שיש לי - עצמאות, פרטיות, מקום משלי, שקט? מרחב?
על זה שיצאתי מהבית של ההורים ששמה היה לי יותר קשה.
להמשיך לתרגל מדיטציה.
לצאת להחליק יותר, ובכלל לצאת יותר.
(יצאתי פעם אחת לסקייטפארק בשישי שעבר בבוקר. בערב עשיתי ארוחת חג - ערב ראש השנה אצל ההורים. והיה בסדר.
מאז אני מנסה לקום כל בוקר לסשן ומכבה את השעון המעורר כל פעם מחדש.
מה שהזכיר לי שאני כבר ישן יותר טוב בדירה. בהתחלה היה ממש קשה.)
לרכוש חברים.
הבדידות הזאת הורגת. הבדידות שאני כל כך רגיל אליה. שאני "מטפח" במשך כל כך הרבה זמן.
ויחד איתה הרגלים לא בריאים נוספים, חומות ומגננות.
אני צריך להזכיר לעצמי שזה לא מובן מאליו שאני כאן.
שאני מתפקד בסדר יחסית.
שיש לי את העבודה. ממש תודה. זה מעסיק. זה עוזר למנוע מהמחשבות להשתלט. ותודה שיש לי אפשרות גם לעשות את זה בבית.
לתת לעצמי קצת קרדיט. לטפוח לעצמי על השכם.
מדי פעם עולות מחשבות על פיתויים ואני בדרך כלל ישר משתיק אותם כי אני יודע שזאת הדרך המהירה לאבד את כל מה שאני מנסה לבנות.
מה אני מנסה לבנות? אני עדיין מלא בפחדים הרי. מנסה לבנות בן אדם מתפקד?
אגב פחדים - התחלתי טיפולי פסיכותרפיה עם מישהו ממש אחלה.
אין לי כח להתעסק בדברים כמו לקנות טלויזיה, להזמין טכנאי להתקין אינטרנט, להגיד לבעל הבעל לתקן כל מני דברים קטנים בדירה.
אני דוחה את הכל. קודם כל שיגיע כבר הסלון סוף סוף.
אני מרגיש שאני בדרך להתפשר על חיים מאעפנים. על להיות קיים יותר מאשר באמת לחיות. אוף.
איזה הדרייב שלי? הדחף לחיות, לראות, לחוות, לטייל, להכיר, להתאהב.
איפה כל זה? לאן כל זה נעלם?
התפוגג עם השנים..
אסיים עם המסקנה הזאת, שלפי דעתי אני מפספס את כל הפונאטה במעבר.
והפואנטה היא שינוי. אבל אחרי כל כך הרבה זמן שמתרגלים למשהו, קשה פתאום לשנות בבת אחת.
בקיצר give yourself a brake קצת...
הכרתי את השיר הזה דרך paloma
לפני 3 שנים בערך
כתבתי עכשיו בזמן ששמעתי אותו ברקע בלופ
מרגיע, עוזר להתרכז ולחשוב
ראיתי גם בגיבוי של הבלוג תמונות שהעלתי והזכירו לי תקופות
מעניין מה איתך עכשיו
הפסקת לכתוב
שלחי סימן חיים אם את רואה את זה
חשבתי לשלוח מייל אבל מהסס
את בטח מסיימת את התואר אי שם
או לפחות עושה סטאג' כרגע
ומה איתי?האם לתמלל ראיונות זה הכי רחוק שאגיע בהקשר של אקדמיה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
