רציתי לעדכן קצת. אז הגיעו הספות סוף סוף! יאיי! היאח הידד! יש לי סלון סוף סוף! וקניתי טלוזיה! והתקנתי אינטרנט!
טיפלתי בשניהם אחרי הפגישה עם מ'. באותו היום. היא מקסימה. מחרתיים יש לי שוב פגישה איתה.
אז ל' עזבה ועוד לא פגשתי את המחליפה שלה. אני חושב שהפרידה ממנה היתה טובה.
כתבתי לה מכתב והוספתי את הסימניה עם הציטוט "משהו בך יאמר לך המשך בדרכך" מתוך שיר נבואי קוסמי עליז של יוני רכטר.
על פני השטח זה נשמע אחלה בחלה, לפחות מבחוץ, אבל אני מרגיש שאני לא מעריך את זה מספיק. והתחושה הפנימית בהתאם.
לא המשכתי לעבוד מהבית בנתיים. מסתבר שגם אחרי חול המועד כנראה שלא נחזור לעבוד. נראה לי שהמסגרת חסרה לי.
הלכתי להורים בערב חג סוכות והיה נחמד להביא משהו שבישלתי לשם שינוי. הכנתי אנטי פסטי. יצא נחמד.
ההרגשה אצלם לא היתה תמיד טובה אבל אני שמח שהלכתי בכל זאת.
לקחתי איתי את הסקט. בדרך צעיר מהשכונה שאל אותי מרחוק אם יש לי טול לסקט. הוא היה קרוב למקום ששמעתי ממנו מוסיקה יפה בסגנון צ'יל או לו-פי שאני אוהב לשמוע והתקדמתי בסקרנות לכיוון הזה. הנדתי את הראש לשלילה ובקושי יצא לי הגה מהפה של "לא".
אחרי זה חשבתי לעצמי שהייתי צריך לענות לו "לא אחי, יש לי כלב" או משהו כזה. אני זוכר שהיינו צוחקים על זה. כי "יש'ך טול?" נשמע כמו..
אולי כדאי לי לאמץ באמת כלב, או חתול או תוכי. יכול להיות נחמד. אבל לא רואה את זה כל כך קורה עכשיו.
אני זוכר שממש רציתי כלב כשהייתי צעיר יותר ועכשיו הרצון הזה התפוגג. אין את ה"תשוקה" כל כך. מרגיש שזה יכול לעשות לי טוב.
בדרך חזרה מהם מישהו, גם צעיר שהיה מהחברה' שמתאמנים בגני הכושר הציבוריים האלה שאל אם אני הולך לסקייטפארק, זה היה בכיוון.
אמרתי בקול חלש שלא, הוא מלמל משהו ש"הכי טוב סקייטפארק" או משהו כזה ואני הסתכלתי, עשיתי תנועת שלום עם הסקייט והמשכתי ללכת.
בשלב מסויים החלטתי לעצור בדרך ליד הקניון לעשות פליפ באיזה בנק קטנטונת בדרך. זה לקח לי זמן אבל הצלחתי בסוף.
שמתי לב שאני פוגע הרבה בקרסול כשאני מנסה פליפ ללא הצלחה. חוטף שינרים. זה פוגע בדיוק במקום הרגיש ואז נשארים סימנים ונפיחות שלוקח להם הרבה זמן לעבור. אבל אני מניח שזאת ההקרבה.. אלא אם כן אחליט לא לנסות קיקפליפ יותר.
בסופו של דבר, דיי בספונטניות כן המשכתי לכיוון הסקייטפארק גם בגלל הסקרנות אם יש שם אורות בכלל ואם יש שם מישהו (בתקווה שלא יהיה).
כשהגעתי הפארק היה חשוך וריק. טיפסתי בכל זאת מעבר לגדר ונשארתי שם כמה דקות. עשיתי טריקים בודדים על המיני קוואטר הזאת שקרובה לכניסה ופופ שאויט ויצאתי משם. היה ממש חשוך וקשה לראות משהו.
יום למחרת (אתמול) יצאתי ב9:00 מהבית והחלקתי. לבד. שוב. אבל היה ממש טוב. נחתתי כל מני טריקים. נהנתי. הזעתי.
לקחתי איתי רק את האפמי3 והאוזניות הקטנות, מפתחות, מסכה וקצת שעווה שהשתמשתי בה לעשות פיפטי על הקאווטר שקרובה לכניסה (עם אולי), ולעשות קרוקד בקרב הבטון בצד השני של הפארק (מעצבן שיש שם חריץ באמצע, צריך להתחיל את הקרוקד אחריו).
הצלחתי גם פליפ בבנק גדולה אחרי הדרופ. נסיתי את זה במשך הרבה זמן. היה מספק לנחות.
נחתתי עוד כמה דברים כמו בלאנט סטול בקוואטר הקטנה ונוז גראב כזה אוט. וגם בלאנט לרוק טו פייקי שנראה לי פעם ראשונה ניסיתי והצלחתי בחיים.
האמת שקיבלתי את המוזה מסרטון שראיתי לילה לפני של JSG שפאולה עשתה את זה בו. אני זוכר שראיתי אותה בירושלים בתחנת אוטובוס. נראה לי שהייתי עם הסקייט והיא בבגדי עבודה. אבל לא ניגשתי. חששתי מדי. הלוואי והייתי חברתי ופתוח כמוה. בכל מקרה היא נתנה לי את ההשראה לנסות את זה ואפשר להגיד שנחתתי את זה בזכותה. וזה גרם לי לחשוב על איך שאנחנו משפיעים אחד על השני בין אם זה בסרטונים ביוטיוב או במציאות. מה שחסר לי נורא. חשבתי גם על זה שהסצנה התפתחה בזמן שלא הייתי חלק ממנה ושסקייט הרבה יותר פופלארי עכשיו. זה בכל מקום.
אמממ נראה לי נסחפתי קצת עם הכתיבה. שזה טוב אני משער.
מאחל לעצמי להודות יותר, למדוט יותר, להמשיך לצאת להחליק (גם אם לבד). לכתוב יותר. זה עושה לי טוב.
להיות עסוק יותר וטרוד פחות בכל המחשבות שמורידות אותי למטה.
חג שמייח?
נ.ב בקשר לפ' שרק שלשום יצאנו מאיזור האנונימיות אפשר להגיד, לא נפגשנו בסוף כשהיא היתה בעיר.
מה שהוכיח לי שהציפיות אכן היו סתם אשליות, אבל באותו רגע זה מרגיש כל כך אמיתי ונותן לך מוטיבציה לפעול ולעשות דברים בהתאם.
וגם - השיער שלי מתחיל לעצבן אותי וחושב להפטר ממנו או לפחות מחלקו.
עריכה: עשיתי פאקין גלח! אחרי שבמשך יותר משנתיים וחצי רק קיצרתי קצת פעם אחת. ניסיתי לקצר לבד, לא הלך, עשיתי גלח. נראה כאילו מתגייס עכשיו למארינס. לא נורא. יצמח שוב. התחלה חדשה אני מניח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
