היא ישבה על הכורסא הישנה שהם ירשו מסבתא ובתוך עיני הדבש שלה השתקף אור השמש שתכף תשקע. היא הביטה בו, בגב הדק שלו ובאצבעותיו אשר טיילו בעדינות על קלידי הפסנתר. היא הייתה יכולה לשבת שם כל היום בין הקירות עם הטפט הפרחוני המתקלף ולהסתכל על החינניות שלו אם לא היה נעלם במשך שאר היום וחוזר רק בצהריים המאוחרים. הוא בטח מחפש נחמה בידיה של אישה אחרת, היא חשבה. מספיק רעל יש בבית, הוא צריך להתנקות מידי פעם. היא הבינה את זה לגמרי והייתה עושה משהו משלה אם לא הייתה שקועה מעל הצוואר בכל החטאים האלו. היא קמה ונישקה את לחיו, כאילו מבקשת סליחה. הוא לא הפסיק לנגן.