אני מחלקת את הניתוק שלי בשני שלבים
השלב הראשון
איבוד מוחלט של הרגשות. אי פעם הרגשתי משהו? אני לא מצליחה לזכור. אני לא מרגישה שמחה, אני לא מסוגלת לאהוב- לא אנשים, לא "תחביבים",לא יצירות אומנות. ריקנות מוחלטת בחזה. כשאני אומרת שאני שמחה, שאני עצובה, שאני אוהבת אני מרגישה את הכוח, את האילוץ שגורם לי להוציא את הדברים האלו. ריקות שמובילה לשיעמום שמובילה לתסכול נפשי.
אבל נשאר שם הכוח להרגיש כעס.
השלב השני
ניתוק מרגשות אשם ורגשות האמפתיה שלי. לא לגמרי, אבל זה מדרון חלקלק ואני נגררת מסיטואציה לסיטואציה.
גרמתי לו לעשות משהו שהוא לא רצה וחיטטתי במוח שלי לראות אם אני מתחרטת על זה. לא הרגשתי זאת והשארתי את המחשבה לזמן אחר אחרי שאעכל את הכל. עדיין כלום. המוח ריק. נשאר לי רק לצחוק על חוסר המזל של האחר.
אלא אם כן זה לא יהיה לטובתי לא יהיה לי אכפת. רוב הסיכויים.
זה לא מצב נוחות כשהמוח שלך ריק, כי את מתעסקת בריקנות והריקנות ממלא יותר מהכובד של הרגשות.
אי אפשר להגיד שאני נהנת מאוד מההפרעת הניתוק שלי.
אני לא מזהה את עצמי במראה, אולי בגלל זה אני לא אוהבת תמונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Olympia