Down The Rabbit Hole

תחושת הלכלוך לא יורדת עם המים. היא לא יורדת כשאני מנקה את האבק מהשידות. היא לא יורדת כשאני שוטפת את הידיים עד זוב דם. 

באיזשהו שלב זה נספג לי בעור אל תוך החלקים הפנימיים והדרך היחידה להוציא את הכול זה כשאני אוציא את כולי מכאן. 

הגועל הזה מכאיב! זה כל כך כואב! אני רוצה להקיא הכל אבל אני לא מצליחה. למה אף אחד לא מבין? למה לאף אחד לא אכפת? למה אף אחד אפילו לא מנסה לראות? למה? למה? 

אני עד כדי כך דוחה אותכם? אני עד כדי כך חסרת רגשות שאתם אפילו לא רוצים לנסות לראות מה יש בפנים? 

לראות את כל הריקבון, לנסות להבין ממה נובעים הדברים שאתם רואים מבחוץ?

אפילו את הדבר הכי בסיסי, לנשום כמו בן אדם נורמלי אני לא מצליחה.

זוועה. 

יש מיליון סיבות לכך אבל אין לי מה לעשות איתם. 

משהו חונק לי את הגרון ואני כבר לא יודעת של מי הידיים על הצוואר שלי. שלי? זאת אשמתי? 

הלוואי שמישהו יגיד לי.

או שלא. 

זה כבר לא משנה כי אני נחנקת ואני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לעצור את זה.

בזמן שאני חושבת אני מאבדת עוד יותר אוויר.

אני לא יכולה לנשום.

בבקשה די כבר.

הרגלים ישנים 

של שתיית רעל

ולקוות שזה יעשה לך טוב

בגוף ובנפש

... 

לשתות את המשקה של אליס ולהפוך להיות קטנה בגוף. אני קטנה, נורא קטנה, ממש קטנטנה בנפש שלי. בדמות שלי. 

כולם ענקיים ואני שם עומדת ממש מאחורה ולא נראת ולא נשמעת כי אני כזאת קטנה. 

אני אוהבת את המילה noon. 

אני אוהבת רחובות שטופים מגשם עם רוח קרה וזכרונות ישנים.

שם בפנים מצויים להם המון זכרונות טובים וטובים פחות וסיפורים שלא סיימתי לכתוב בתוך מחברות בית ספר ישנות. 

לא בטוחה אם אני מרגישה משהו. לא מצליחה לזהות את זה. אני באמת אני או שזה משהו אחר, בעטיפה של מישהי שהייתי פעם?

חסר הגיון.

לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי שמחה או אהבה או רצון למשהו. 

אני מרגישה רק את הרגשות של פעם. מנסה לשחזר אותם.