"אז מי היה הראשון שלך?", אני שואל אותה והיא מנסה להחניק חיוך מתחת לארשת שותקת. אני מלטף את השיער שלה ויד שנייה על הבטן. "מה זה משנה?", היא שואלת, ואני רואה את הפנים שלה קצת מאדימות. 

"זה לא", אני אומר בחיוך ומזיז קצוות שיער מהפנים שלה. "אבל בכל זאת", אני מנשק אותה בעדינות על השפתיים. היא פותחת עיניים ומסתכלת עליי. לא מוציאה מילה מהפה, רק חיוך קטן מהקצה של הפה. 

"תני לי לנסח את עצמי מחדש", אני אומר ומנשק לה את הפיטמה. "מישהו היה אצלך פעם?", היא מוציאה אנחה קטנה ומצחקקת קצת. "נו מה זה משנה?", היא שואלת שוב, מנסה להתחמק. 

"הבנתי", אני אומר. אני מלטף אותה ונצמד אליה יותר. קצת חם, והבגדים כבר מזמן לא נמצאים, אבל בכל זאת, הייתי שמח לעוד קצת קירור. אני מעביר יד מהמצח אל השיער, מנגב מעט מהזיעה שהצטברה במהלך השעה האחרונה. 

"אז לא היה אף אחד עדיין", אני אומר והיא מחייכת חיוך נבוך. הלחיים שלה מאדימות והיא מנסה לקבור את הראש שלה מתחת לשמיכה. "חמודה", אני אומר ומחבק אותה חזק. "תן לי להתחבא בשקט", היא אומרת ומתעקשת להרים את השמיכה מעל הראש שלה. "אין לך במה להתבייש", אני אומר, ומצמיד אותה חזק יותר אליי. "זה אבל... מוזר", היא אומרת ולא מרימה את הראש להסתכל עליי. אני מלטף לה קצת את הלחי, באותה צורה שאני כל-כך אוהב לעשות. 

"למה?", אני שואל. "כי זה היה צריך לקרות מתישהו בדרך...", היא אומרת בשקט. "זה בסדר, לכל אחד יש את הזמן שלו לעשות דברים", אני מחייך ומנשק אותה. היא נרגעת קצת ומחבקת אותי. 

אנחנו נשארים לשכב במיטה קצת ואני מהרהר לעצמי בראש. 

כנראה שאני אהיה הראשון שלה.

וזה נחמד.

כי אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה, שהייתי הראשון של מישהי

בארוחת ערב.