אנחנו יושבים בקצה של הגן אירועים, לבושים בחולצות מכופתרות, מכנסיים מחוייטים. בידיים כוסות אלכוהול כזה או אחר, בינינו עובר איזה ג'וינט או שניים. כבר הפסקנו לספור מתישהו. ברקע אפשר לשמוע את המוזיקה מתוך האולם, ומסביב אפשר לראות אנשים יושבים בקבוצות משלהם, לא הרבה, בעיקר המעשנים. 

"יש אנשים שחיים ככה", אני אומר למי שמשמאלי. הוא לוקח שאיפה קלה. "איך?", הוא שואל ונושף החוצה את העשן. "בגודל כזה. לא היית רוצה שזאת תהיה הגינה שלך?", אני שואל.

"כן, יש אנשים כאלה, אבל לא נראה לי שהייתי רוצה. זה גדול מידי. זה טו מאצ'", הוא אומר ומעביר את הג'וינט הלאה. אני בוחן אותו רגע, מסתכל אם הוא רציני או לא, אם הוא סתם אומר כי הוא כבר ויתר על האמונה שזה יכול להיות הוא או שהוא באמת חושב ככה.

אני רק מהנהן אחרי כמה שניות ובראש שלי רץ חיוך. 'ככה יהיה לי', אני חושב לעצמי בשקט ושותה עוד קצת.

אנחנו קמים ונכנסים חזרה לאולם. חלק ניגשים בחזרה לשולחן, וחלק הולכים לרחבה. אני ניגש לשולחן. 

"אפשר לדבר איתך רגע?", הוא שואל אותי, לא בצורה מפתיעה מידי.

"בטח", אני עונה. 

אנחנו הולכים למקום קצת יותר צדדי. "עקבתי אחרי כל מה שעשית בזמן האחרון ובאמת ראיתי שאתה עושה עבודה טובה, יוצאת דופן", הוא אומר. אני מחניק חיוך לעצמי ומהנהן בראש. "תודה", אני ממלמל מאחוריי כוס יין. 

"ואני רוצה להציע לך הצעה", הוא אומר.

"אני יודע", אני רוצה להגיד, אבל אני רק מרים את הראש ומסתכל לו בעיניים.

אני חוזר לשולחן ומתיישב עם חצי חיוך. "על מה דיברתם?", הוא שואל אותי תוך כדי שהוא מתיישב. "בדיוק על מה שאמרתי לך", אני אומר לו. 

הוא טופח לי על השכם.

"אל תדאג", אני אומר לו ומוזג לי קצת מהמיץ. "אתה בא איתי".

"לאן אנחנו הולכים?", הוא שואל בחיוך ומוזג לו קצת מהוודקה שהייתה על השולחן.

"לגינה גדולה יותר"