אנחנו יושבים בסלון הקטן והממוצא שלו. סוג של ספה, עם סוג של שולחן קפה, המון עיתונים, תחתיות, כוסות חד פעמיות, מאפרות, בלאגן; המון זבל על השולחן, הוא בספה אחת ואני בספה אחרת.

רגליים על השולחן, כל אחד בוהה בקיר שמולו. בירה ביד. ״אתה מתכוון לסיים את הבירה שלך הפעם?״, הוא שואל אותי. ״איזו מין שאלה טיפשית״, אני עונה לו בזמן שאני לוקח עוד שלוק מהבירה. ״שנינו יודעים שאני לא מסיים בירות בתוך הבית, למה להרוס מנהגים עכשיו?״, אני מחייך ולוקח עוד לגימה. 

״אז מה איתך ועם הזאת משבוע שעבר? איך קראו לה?״, אני שואל אותו ומקליק באצבעותיי מנסה להיזכר בשם שלה. ״טל״, הוא עונה לי. ״טל״, אני עונה ישר אחריו, כאילו חשבתי על זה לבד. ״לא יודע, אחי. זה לא פשוט, זה לא קל... כבר שבוע שאנחנו בכזה אוף-און. לא יודע אם היא רצינית או לא, לפעמים סתם בא לי לוותר״, הוא אומר לי ושותה קצת מהבירה, מעשן קצת מהסיגריה. 

אני מחייך. ״כן, לוותר זאת תמיד אפשרות״, אני עונה ומרים את הראש לתקרה, מחפש שם משהו. ״אבל אתה יודע, אם היא מדהימה, היא לא תהיה קלה, אם היא קלה, היא לא תהיה מדהימה. אם היא שווה את זה, אתה לא תוותר, אבל אם ויתרת, אתה לא שווה את זה״, אני מצטט, נראה לי בדיוק יחסי את בוב מרלי ושותה לגימה קלה מהבירה שלי.

הוא מסתכל עליי ומרים את הבירה, לאות הכרה. אני מרים בחזרה.

״אה! אגב! קרן דיברה איתי!״, הוא אומר לי והתשובה הזאת כמעט תופסת אותי בהפתעה, אני מוריד את הראש באיטיות לכיוונו. ״כן?״, אני שואל אותו. ״היא שואלת אם אנחנו רוצים לעשות משהו, היא אמרה שהיא תשמח אם נבוא או שהיא תבוא, והיא תביא גם חברה, או שסתם היא יכולה לבוא לבד״, הוא אומר וקורץ לי. 

״כן, זאת יכולה להיות אפשרות״, אני מניח את הבירה שלי על השולחן ונעמד. נמתח לרגע. ״ואתה רוצה שהיא תבוא? היא די שאלה אותי אם יש לך מישהי״, הוא מתעלם מההפגנתיות שאני הולך מהסלון הממוצא שלו. 

״תגדיר מישהי״, אני אומר עם חיוך גדול. ״מישהי, אתה יודע״, הוא מתחיל למנות. ״ראש, פה, שתי ידיים, שתי רגליים, ציצים ופות. חשוב מאוד פות! אל תביא מישהי בלי פות״, אנחנו צוחקים קצת.

״אז, כן, נראה לי שיש לי מישהי. אם כי אני לא יכול להתחייב על כל החלקים ומצבם״, אני הולך לכיוון השירותים. ״מה? מי? למה לא סיפרת לי? ומה עם קרן? בוא לפה! תשתין אחר כך!״, הוא קורא אחריי. כאילו שהדירה שלו כזאת גדולה שהוא צריך לצעוק בשביל שאני אשמע אותו מהשירותים.

אני משתין ומחייך לעצמי. קצת בגלל שאני מצליח להשתין בלי להתיז על כלום חוץ מעל הנקודה הספציפית שאני מנסה וקצת בגלל שככה אני לאחרונה. מחייך קצת. לעצמי. או הרבה, תלוי את מי שואלים.

אני יוצא מהשירותים וחוזר למיקום על הספה, עם הבירה ביד. ״נו, אז אתה לא מתכוון לספר?״, הוא שואל אותי במבט מתעניין.

אני מחכה כמה שניות.

״לא״, אני אומר תשובה פשוטה. ״נו״, הוא מפציר בי שוב. 

״אתה מכיר אותי, חצי מהדברים שיש לי מתרחשים בראש. והחצי השני לא מתרחשים בכלל. תן לי להמשיך בראש שלי״, אני אומר ושוקע עמוק יותר בתוך הספה עם אותו חיוך קטן שלי.

״אתה בחור מוזר״, הוא אומר ולוקח שאיפה עמוקה מהסיגריה שלו. 

״אבל בתור בחור מוזר.

אני הטוב שבהם״

אנחנו יושבים באמצע הפאב של המלון. האורות מסביב כבר זה מכבר כבויים, למעט כמה אורות כללים שנותנים לך לראות פחות או יותר לאן ללכת. בחוץ אפשר לראות שלג יורד בקצב שלו. תמיד בקצב שלו. בחוץ הכול מושלג ולבן ולרגעים אפשר לראות אורות של מכונית או של הבניינים של העירייה אם מסתכלים רחוק מספיק ובכיוון הנכון.

על הספה שלידנו זרוקים להם שניהם, היא עליו והוא קצת עליה. בשני הכיסאות שליד יושבים עוד שניים, איפשהו בשלב שבין לישון ולהיות כמעט ישנים. והנה אנחנו יושבים, אני עם הבקבוק בירה היחיד שאפשר לקבל במלון הזה והיא עם כוס בירה מתוצרת מקומית.

״מה גורם לך להיות כל-כך בטוחה?״, אני מחייך אליה ושותה מהקצת שנשאר לי בבקבוק. אני צריך עוד פחות מחצי שלוק לשתות, אבל מרגיש שמפאת הנטיות המלו-דרמטיות שלי, אני צריך להחזיק את מה שנשאר בפנים רק לעוד כמה שניות.

״אתה חושב שאני לא צריכה להיות בטוחה?״, היא שואלת אותי ומחייכת אליי מעל הכוס. עוד שתי לגימות קלות והכוס שלה ריקה. 

״הבעיה תמיד מתחילה כשיש לך יותר מידי ביטחון. כשיש לך יותר מידי ביטחון אתה חושב שאתה באיזור הנוחות שלך, ורוב הפעמים, אתה לא״, אני אומר ומנענע את הבירה בבקבוק. כאילו מנסה להוציא עוד קצת יש מאין.

״זה נחמד לשמוע את זה כשזה בא ממך, מר ביטחון״, היא אומרת לי ומיישרת שתי רגליים חלקות על השולחן. 

״סוף-סוף הבנת״, אני אומר ומניח שתי רגליים על הריצפה. מחכה לתשובה שלה שאני יודע שתבוא.

״הבנתי מה?״, היא שואלת ואני מרגיש שאני גאה בעצמי קצת יותר. בניתי את השתי דקות האחרונות בדיוק כמו שרציתי. 

העיניים של שנינו כבר אדומות, אולי בגלל שעישנו קצת יותר מידי, אולי בגלל שאנחנו עייפים קצת יותר מידי, אולי בגלל ששתינו קצת יותר מידי, ואולי בגלל הכל. 

ויכול להיות שזה בכלל משהו אחר.

״סוף-סוף הבנת שאני תמיד מחוץ לאיזור הנוחות שלי״, אני מסיים את הקצת שנשאר מהבירה שלי, ואני קם ומנשק אותה במצח. 

״בוא״, אני אומר ומושך את אחד מהיושבים על הספה ביד, לוקח אותו בחזרה לחדר. הבנאדם צריך להיות על הרגליים ולגלוש עוד פחות מארבע שעות. 

היא מסתכלת אחריי עם המבט ואני יודע. אני מסתובב רגע לפני שאני יוצא מהלובי-פאב החמים של המלון וקד קידה קלה, עם יד אחת שמורידה את הכובע שאין לי ויד אחת מונחת על הבטן. 

היא מחייכת אליי רק עוד רגע, אבל זה חיוך מסוכן. אין חיוכים קלים כשאתה מחוץ לאיזור הנוחות שלך.

״אני אתפוס אותך מחר בבוקר״, היא אומרת לי באנגלית וקמה בעצמה. 

״אין לי ספק בזה״, אני אומר ומסתובב. מושך אותו איתי.

בחדר אני נשכב על המיטה, החלון טיפה פתוח ומשב רוח קר נכנס לבפנים. גורם לי להתחפר עמוק יותר בתוך השמיכה שלי.

הראש שלי רץ שעות קדימה, הגוף שלי כבר עם כוחות חדשים.

להיות מחוץ איזור הנוחות שלך זה להרגיש שאתה חי.

ולאחרונה,

אני לא יכול להפסיק לחיות.