הוא נגע לי בכתף ואמר ״יום אחד, החיים שלך יחלפו מול העיניים שלך. תדאג שיהיה שווה לצפות״.

התיישבתי הבוקר על המיטה שלי.

לא זזתי לשתי דקות. לא בטוח שאפילו חשבתי או נשמתי. רק ישבתי שם.

ואז חייכתי.

שווה לצפות.

לפעמים אני יכול להרגיש כל-כך עצוב וריק מבפנים, שאני מרגיש שאני רגע אחד מלבכות.

אני מרגיש את החלילות במרכז החזה שלי, כשאני עובר על הודעות, רשימות של אנשים. ברקע עובדת המוזיקה, מגדילה את החורים שקיימים בי. בראש, בלב. במרכז שלי.

ואני לא יכול לעשות כלום, חוץ מלחייך.

פעם הייתי מתרגז, הייתי מסתובב, הייתי מחפש מה לעשות, דרכים למלא את החור הזה, את הריק הזה.

היום אני יודע, שזה חלק ממה שקורה. שלפעמים אתה מרגיש ריק, ריק שמרוקן אותך מהכל, חור שאי אפשר למלא לעולם. שמידי פעם הוא זוכר להגיד לך שהוא שם, שהוא יודע, שהוא ימשיך לעשות בך חורים, שתמשיך לרוץ, שתמשיך לחפש, שתמשיך לנסות למלא הכל. 

הייתי רוצה לבכות, לשפוך את כל מה שמצטבר בתוכי לאורך הזמן.

אבל אני לא יכול.

אז אני אחייך. 

בינתיים.

אנחנו עומדים ברחוב, מסביב יורד גשם. רק עשן הסיגריות יוצא ממנו ואני נשען בשקט על איזו גדר מתכת של אחת החנויות.

שוב התחושה המלו-דרמטית שלי אופפת אותנו. שני אנשים בחוץ, בזמן גשם, אחד מעשן סיגריה, אחד לא, האורות קצת מרצדים, קצת בגלל המים וקצת בגלל שהראש שלי גם מרצד.

״זה היה ערב טוב״, בסוף הוא אומר אחרי שתיקה ארוכה. לא שתיקה של מבוכה, או שתיקה של חוסר נעימות, אלא פשוט שתיקה. ״כן״, אני מסכים בחיוך. ״טוב, אז נתראה שבוע הבא?״, הוא שואל אותי. ״אותו מקום אותה שעה, ליגת האלופות״, אני עונה לו ומתרומם מההישענות שלי על הגדר. מתקדם ללחוץ לו את היד. 

לפתע חותכת אותנו במהירות בחורה צעירה, כמעט ולא שמה לב אלינו והיא כולה חיוך. ״אוי סליחה!״, היא אומרת בזמן שהיא מסתובבת להמשיך ללכת. ״לא לא, זה לגמרי היה אשמתנו״, הוא אומר לה עם חצי קידה. איזה קלאסה. היא לבושה במעיל שחור גדול ומתחת אפשר לראות חולצה כחולה שמבצבצת, מכנסיי עור שחורים צמודים ועקבים. לא יותר מידי עקבים, אבל בהחלט עקבים.

״חמוד״, היא אומרת לו ומתקדמת שני צעדים. ״יצאת לטיול?״, אני שואל אותה וחוזר להישען על הגדר, שם לב לעיניים שלה. ״חוזרת מאחד״, היא עונה. ״נראה לי שאת יותר מבאחד עכשיו״, אני אומר ומצביע על העיניים. ״מה? כבר רואים?״, היא שואלת ומנסה להסתכל בחלון של החנות ליד. ״תולעת תמיד תזהה תולעת״, אני אומר. ״אתה קורא לי תולעת?״, היא שואלת במבט מבולבל. ״לא, רק אמרתי שתולעת תזהה אחת״, אני עונה בחיוך, קצת שוכח לאן לקחתי את השיחה הזאת.

״אז לאן את מטיילת?״, הוא שואל אותה. היא עוצרת לחשוב רגע, מסתכלת במעלה הרחוב. ״לא רחוק מפה, ליד קצה הרחוב״. 

״וואלה״, הוא אומר. ״איזה קטע!״, אני נדחף מהר. ״זה בדיוק הכיוון שאתה הולך אליו״, אני מחייך ויודע שהוא הגיע איתי. ״כן..״, הוא מתחיל לחשוב רגע. ״איזה יופי!״, היא אומרת מהר. ״אני אעלה לדירה לישון קצת, אם אתה צריך משהו, תודיע לי״, אני מתכוון לחזור לדירה. אני בטוח שלא יפריע להם שאני אתנחל פה לעוד כמה שעות. או דקות. מי יודע?

״סבבה״, שניהם אומרים ביחד ומחייכים חיוך. היא כבר נראית בעוד איזה טיול, וכבר מתכוונת לרוץ בגשם הזה. ״נתראה ילדודס״, אני מתכונן לחצות את הכביש לצד השני של הרחוב ולעלות לדירה.

״רגע!״, היא עוצרת אותי. ״תולעת, אני רוצה לשמוע משפטים מעניינים מאנשים שאני פוגשת״, היא אומרת ואני מבין אותה. תמיד נחמד לשמוע משפטים מעניינים, לראות עוד כיוונים בחיים. אני חושב רגע, מהמם לעצמי. מחפש משפט נכון.

״i am another....״, אני מתחיל להגיד, אבל מבטל את המשפט הזה מיד. ״שנייה, אני צריך לחשוב על המשפט הנכון. אני מריץ כל משפט שאני מכיר, מכל סרט שקיים, מכל סידרה, מכל ספר, מכל קטע קומי. מחפש. 

ואז אני יודע. 

אני מחייך ומוציא את הטלפון שלי, מחפש בפתקים. כן, אין מה לעשות. ״לפעמים אני מרמה, ושיש לי משפט טוב, אני חייב ישר לרשום אותו או שאני שוכח״, היא מצחקקת קצת. ״נו״, היא אומרת. הוא בינתיים מסיים את הסיגריה וזורק אותה לפח, מתקרב עוד קצת לשמוע את המשפט.

״החיים קצרים, תשברו את החוקים. תסלחו מהר, תתנשקו לאט, תאהבו באמת, תצחקו בלי שליטה ואף פעם אל תתחרטו על משהו שגרם לכם לחייך״, אני אומר ויש חצי שנייה של שקט. ״מקסים״, היא אומרת. ״אלא אם רצחתם 6 מיליון יהודים״, הוא אומר. ואני צוחק קצת. ״זה יכול להיות יוצא מן הכלל״, אני מסכים.

״יאללה, נהיה מאוחר ואני צריך את המיטה שלי״, אני מסמן שאני עולה לדירה ומתכונן לחצות את הכביש. 

״להית׳!״, אני אומר, וכל אחד אומר את השלום שלו. 

אני עולה חזרה למעלה ומוצא לעצמי מקום על הספה המוכרת לעוד כמה שעות. או כמה דקות. מי יודע?

אני צריך את המיטה שלי, אבל בינתיים, זה יכול לחכות. יש דברים חשובים יותר. הלילה.

My destination is no longer a place, rather a new way of seeing.